הסמוראי הזקן

נשלח ב-8/3/19

מספרים על סמוראי זקן שגר בכפר נידח. אחרי שנים של התבודדות, החליט להעביר את התורה לדורות הבאים והזמין אל ביתו צעירים רבים.

יום אחד, הגיע אל הכפר לוחם שהיה ידוע ברוח לחימה חסרת מצפון ופשרות. הלוחם הצעיר מעולם לא הפסיד בקרב, ואחרי ששמע על המוניטין של הסמוראי הוא בא להביס אותו.

תלמידיו של המורה הזקן ניסו לשכנע אותו אחרת, אבל הזקן נענה לאתגר.

ביום למחרת נאספו כולם בכיכר העיר. הסמוראי ניצב במקומו ללא ניע ואילו הלוחם הצעיר החל לכתר אותו ולהתגרות בו. הוא זרק לעברו אבנים, ירק בפניו, צעק עלבונות ואפילו העליב את אבותיו. במשך שעות, הוא לחץ ודחק בסמוראי, אבל הזקן נשאר אדיש ולא שלף את חרבו.

בסופו של יום, תשוש ומושפל, הלוחם הצעיר אסף את חפציו ועזב את הכפר.

תלמידיו של הזקן, מיהרו אליו בסוף הקרב ושאלו בפליאה “איך יכולת לשאת בעלבון הזה? מדוע לא שלפת את חרבך, ולו רק כדי להוכיח לנו שאינך פחדן?”

הביט בהם הזקן וענה: “כשאדם בא אליכם עם מתנה ואתה לא מקבלים אותה. למי שייכת המתנה?”

“למי שניסה לתת אותה”, ענו התלמידים.

“ככה זה גם לגבי קנאה, כעס ועלבון” ענה הזקן. “אם אתם מתעלמים מהם ולא לוקחים אותם ללב, הם נשארים אצל מי שנושא אותם”.

חומר למחשבה:

באיזה סיטואציות בחיים שלנו, כדאי לנו לפעול אחרת בהשראת הסמוראי הזקן?

את הסיפור מצאתי באתר “בא במייל”.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *