אמונות שיש לנו על עצמנו

נשלח ב-10/8/18

כשהייתי קטן אהבתי ללכת לקרקס. והכי אהבתי את הפיל. במהלך ההופעה התרשמתי מגודלו, ממשקלו, ומכוחו. אבל בין הופעה להופעה הוא נקשר באחת מרגליו בשרשרת אל יתד קטנה שהייתה מקובעת ברצפה.
היתד הייתה חתיכת עץ זעירה שחדרה לרצפה לעומק סנטימטרים ספורים בלבד, ולמרות שהשרשרת הייתה עבה וחזקה נראה לי מובן מאליו שבעל חיים שבכוחו לעקור עץ מהשורש יכול גם לעקור את היתד ולברוח. לא הבנתי למה הוא לא עושה זאת. שאלתי את הורי, את המורים ואת כל מי שיכולתי, אולם לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.
לפני שנים אחדות גיליתי את התשובה: הפיל לא ברח מפני שהיה קשור ליתד מקטנותו.
דמיינו לכם את הפילון שזה עתה נולד מגלה שהוא קשור ליתד. אני בטוח שהוא דחף, משך הזיע וניסה להשתחרר. אבל זה היה למעלה מכוחותיו. אני משער שהוא ניסה שוב למחרת וגם ביום שלאחר מכן עד שלבסוף השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
הפיל העצום ורב העוצמה הזה שאנחנו רואים בקרקס לא בורח כי הוא מאמין שזה למעלה מכוחו. חוסר האונים שחש זמן קצר לאחר הולדתו נחקק בזיכרונו. הוא מעולם לא שב לחזור ולהעמיד את כוחו במבחן.

חומר למחשבה: איזה חלק מהתקיעויות שלנו בתחומי החיים השונים נובע מאמונות שגויות שיש לנו על עצמנו, על אחרים ועל העולם?

הסיפור שבחרתי בשבילכם להיום לקוח מספרו של חורחה בוקאי “מי אתה?”


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *