‘אני יכול’, ‘אני אעשה’, ו’אני מסוגל לכך’

דונה הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן. יום אחד תלמידיה קיבלו ממנה משימה, לכתוב על דף את המחשבות שלהם לגבי הדברים שהם ‘לא יכולים’.

תלמידה אחת כתבה: “אני לא יכולה לשחק כדורגל”, “אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים”, “אני לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי”. הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני ויתור. היא המשיכה לעבוד בנחישות.

גם שאר התלמידים האחרים תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות. “אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה”, “אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש”, “אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת”.

גם המורה דונה הייתה עסוקה בכתיבה. “אני לא מצליחה להביא את אמו של ג’והן לאסיפת ההורים”, “אני לא מצליחה לשכנע את בתי למלא דלק במכונית”, “אני לא מצליחה ללמד את אלן להשתמש במילים במקום באגרופים”.

התלמידים התבקשו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. הם הניחו את הדפים בתוך קופסת נעליים ריקה. כאשר כל הדפים הונחו בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה אל המסדרון. התלמידים הלכו בעקבותיה.

דונה נכנסה לחדרו של שרת-ביה”ס, ויצאה משם עם מעדר. עם המעדר ביד אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת התלמידים בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר בחצר המשחקים של בית הספר.

היא החלה לחפור. הם עמדו לקבור את ה- ‘אני לא יכול’ שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים רצו להשתתף בה. כאשר הבור היה עמוק למדי, הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה.

שלושים ילדים בני עשר עמדו מסביב ל’קבר’ הטרי. לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של ‘אני לא יכול’ באותה קופסה. וכך גם למורה. בשלב זה הודיעה דונה: “ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים והרכינו ראש.” הם יצרו מעגל מסביב לבור והחזיקו ידיים.

דונה נשאה נאום. “חברים, נאספנו כאן היום לזכרו של ‘אני לא יכול’. בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר ולמי פחות. שמו הוזכר בכל בניין ציבורי, בבתי ספר, בעיריות, וכן, אפילו בבית הלבן. הועדנו ל’אני לא יכול’ מצבה שעליה חרוט שמו.

אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו, ‘אני יכול’, ‘אני אעשה’, ו’אני מסוגל לכך’. הם ידועים פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו. אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים יותר בעולמנו. נוח בשלום על משכבך, ‘אני לא יכול’, וכולנו נמשיך לחיות את חיינו מנקודה זו גם בהעדרו. אמן!”

הסיפור מסתובב באינטרנט ונכתב ע”י צ’יק מורמן.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.