הגחלילית הזעירה

נשלח ב-29/6/18

היה הייתה פעם קהילה של גחליליות שגרה בתוך גזע של עץ, אחד העצים הכי מהודרים וזקנים בתאילנד.

כל ערב, כשהכל היה שרוי בחושך ובשקט ורק ניתן היה לשמוע את הרשרוש של הנחל, כל הגחליליות היו יוצאות מהגזע, מתפרשות על כל ענפי העץ הגדול, עפות מסביבו, משחקות ורוקדות בשמחה. העץ וכל השמים שסביבו הוארו באלפי ניצוצות. זה היה מחזה מרהיב.

כל הגחליליות חיכו בכיליון עיניים לשעת הערב כדי לצאת מהגזע ולזהור בחושך. חוץ מגחלילית אחת. גחלילית זעירה שלא אהבה לצאת לעוף. “לא! לא! גם היום אינני רוצה לעוף!” הייתה חוזרת ומדגישה “לכו, אתן. אני מרגישה מצויין בבית”

כל קהילת הגחליליות הייתה מודאגת מהתנהגותה של הגחלילית הזעירה. “עלינו לעשות משהו עם הבת הזאת!” אמרה האם המוטרדת. “לא יתכן שהיא לא תצא אף פעם מהבית!”. “אל תדאגי!” ניסה להרגיע אותה האב. “את תראי שהכל יסתדר. אני בטוח שבאחד הלילות היא תצא לעוף איתנו.”

אבל הלילות חלפו והגחלילית הזעירה לא יצאה מהבית אפילו לא פעם אחת.

לילה אחד, כשכל הגחליליות יצאו לעוף, סבתא גחלילית נגשה אליה ושאלה אותה בשיא העדינות: “מה קורה לך, נכדתי היקרה? למה את לא רוצה אף פעם לצאת מהבית? למה את לא רוצה להאיר את הלילה יחד עם כולנו?”

“אינני אוהבת לעוף!” השיבה הגחלילית הזעירה. “אבל למה את לא אוהבת לעוף ולהראות את אורך?” לא הרפתה הסבתא.

“בשביל מה לצאת?. עם האור שיש לי אף פעם לא אוכל לזהור כמו הירח. הירח הוא גדול ומבהיק, ואני לידו  – כלום. אני כל כך זעירה שלידו אני סתם שביב. לכן, אינני רוצה לצאת מהבית, כי אף פעם לא אצליח לזרוח כמו הירח.”

הסבתא הקשיבה בקשב רב לנכדתה. “אוי! ילדתי” אמרה וחייכה “יש משהו שעליך לדעת. לו היית יוצאת מהבית יחד איתנו, היית יודעת זאת מזמן.”

“מה עלי לדעת שאינני יודעת?” שאלה הגחלילית הזעירה מלאת סקרנות.

“עליך לדעת שלירח אין אותו אור כל לילה”  השיבה הסבתא “הירח משתנה כל לילה. יש לילות שהוא עגול כמו כדור זורח מעל השמיים. אבל יש לילות שהוא מתחבא, זוהרו נעלם וכל העולם שרוי בחושך עמוק.”

“באמת, יש לילות שהירח נעלם?” שאלה בתדהמה הגחלילית הזעירה.

“בוודאי! ילדתי” המשיכה הסבתא בהסבריה. “הירח משתנה כל הזמן. לפעמים הוא גדל, ולפעמים הוא קטן. יש לילות שהוא עצום בצבע אדום, ולילות שהוא נעלם מאחורי צללים או עננים. הירח משתנה כל הזמן ולא תמיד זוהר באותה עוצמה. לעומת זאת, את, גחלילית זעירה, תמיד זוהרת באותה עוצמה, ותמיד עם האור שהוא רק שלך.”

הגחלילית הזעירה נדהמה מההסברים של סבתא. אף פעם לא שערה שהירח משתנה, שלפעמים הוא זוהר ולפעמים הוא נכבה.

מאז, לאחר השיחה עם סבתא, הגחלילית הזעירה יצאה כל לילה מתוך גזע העץ כדי לעוף עם משפחתה וחבריה. סוף סוף היא הבינה, שלכל אחד יש את אורו המיוחד.

חומר למחשבה: מהו “הירח” שלנו? מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ובגללו נמנעים מלהאיר את העולם באורנו המיוחד?

את הסיפור קיבלתי מפנינה היקרה שתרגמה אותו מספרדית.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *