נשלח ב- 11/9/15 לכבוד ראש השנה

הייתי בר מזל לבלות זמן עם אדם מסתורי שקראו לו רוברט בתקופה מאוד מיוחדת של חיי. רוברט למד אותי הרבה דברים בימים שבילינו ביחד, והזמן הזה של השנה החדשה, הזכיר לי חוויה שעברתי איתו.

“עכשיו שאתה נהיה יותר מודע” אמר רוברט, “אתה צריך להתחיל להציב לעצמך מטרות, כדי שלא תאבד את התנופה שבנית”. “כמו החלטות לשנה החדשה?” שאלתי. “זה רעיון מעניין” הוא גחך, “הבה נעשה זאת”. הייתי כבר רגיל לתגובותיו המיוחדות, לכן ידעתי שמשהו מיוחד עומד לקרות, לפי חיוכו הקונדסי והדרך בה עיניו נצצו.

“המשימה שלך הערב היא לעשות שתי רשימות” אמר רוברט. “הרשימה הראשונה היא רשימה של כל ההחלטות שאתה רוצה לעשות, והשניה של כל אלה שאתה יכול לעשות. רשום את הרשימה של הרוצה קודם, וכשיגמרו לך כל הרעיונות, כתוב את הרשימה השניה על דף אחר”

באותו לילה הלכתי הביתה וביליתי כמה שעות בעבודה על שתי הרשימות. ברשימת הרוצה  כתבתי את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות, אם מכשולי החיים לא היו מפריעים לי. אחרי כמעט שעה, הרשימה מלאה דף שלם והכילה את כל הרעיונות שלי של חיים אידיאליים. כתיבת הרשימה השניה היתה קלה בהרבה. רשמתי בה עשר החלטות מעשיות שחשבתי שיהיו בעלות ערך ואפשריות לביצוע.

למחרת, פגשתי את רוברט מול הסופרמרקט, המקום בו התרחשו כל השיחות החשובות שלנו. “ספר לי על שתי הרשימות שלך” אמר רוברט, כשהחיוך הקונדסי הופיע על פניו. “הרשימה הראשונה מכילה את כל הדברים שהייתי צריך לעשות אם אם הייתי משנה את חיי ונהפך לאדם שתמיד רציתי להיות. והרשימה השניה מכילה את הדברים שאני יכול לעשות מתוך קבלת החיים שלי כפי שהם, והתקדמות בצעדים מציאותיים לחיים שאני רוצה שיהיו לי”

“הראה לי את הרשימה השניה” הוא אמר. נתתי לו את הרשימה השניה. בלי להביט בה הוא קרע את הנייר לחתיכות זעירות והשליך אותן לפח האשפה הסמוך. ההתעלמות שלו מהמאמץ שהשקעתי ברשימה, הרגיזה אותי בהתחלה, אבל אחרי שנרגעתי, התחלתי לחשוב על הרשימה הראשונה בצורה אחרת. בליבי ידעתי שהרשימה השניה היתה התחמקות, והראשונה היא בעצם היחידה שבאמת חשובה.

“עכשיו תן לי את הרשימה הראשונה” אמר רוברט והושיט את שתי ידיו. בהחלטיות נתתי לו את הרשימה הראשונה, לכדתי את מבטו לכמה שניות, וציפיתי שיתחיל לקרוא אותה. אחרי שתיקה ארוכה, הוא קמט את הנייר לכדור, ושוב זרק אותו לפח האשפה בלי להתבונן בו.

“למה עשית את זה?” לא יכולתי להסתיר את כעסי יותר. רוברט החל לדבר בקול שקט ובטוח. “מה שאתה צריך או יכול לעשות עם חייך לא חשוב יותר. הדבר היחיד שחשוב, מיום זה והלאה, היא מה שאתה חייב לעשות.”

הוא הוציא נייר מקופל מכיסו והושיט לי אותו. פתחתי אותו בזהירות – ומצאתי מילה אחת צפה באמצע הדף הלבן: “לאהוב”.

הסיפור נכתב ע”י הסופר סקוט בלום, והוא מופיע באתר אמריקאי שנקרא “סיפורים רוחניים קצרים“. התרגום לעברית הוא שלי.