נשלח ב-3/11/17
נווד צמא ורעב פסע בדרך. לשמחתו הוא זיהה כפר קטן והתקדם לקראתו. הוא הקיש על הדלתות אך כל מי שפתח לו אמר שאין לו מזון עבורו וכי בשל הבצורת כמעט ואין אוכל בכל האזור.
הנווד התיישב במרכז הכפר. אסף כמה עצים, הדליק מדורה, שם עליה סיר שהיה בתרמילו כמה אבנים ומים. אנשים התאספו סביבו ושאלו מה הוא עושה.
הנווד הביט בהם בפנים מאירות והשיב בחיוך גדול כי הוא מכין את מרק האבנים המפורסם שלו. “ואיזה טעם יש לו”? – שאל אחד הצופים. “טעמו כטעם גן עדן ונפשי כבר יוצאת אל המרק שבקרוב יהיה מוכן” השיב הנווד.
הוא ערבב בשמחה את המים שבסיר ואמר לעצמו בקול, “אני אוהב את הטעם של המרק אבן. אך מרק אבן עם כרוב, יהיה עוד יותר טוב.”
“יש לי קצת כרוב” אמרה אישה אחת מהקהל, הלכה לביתה והביאה קצת כרוב. הנווד הוסיף אותו לסיר, בחש ואמר “פעם היה לי מרק אבן עם כרוב וגם קצת גזר, וזה היה מעדן המתאים למלך.”
אחד האנשים בכיכר הביא גזר והנווד הוסיף אותו לסיר בחש ואמר: “זה כמעט מוכן, אם היה לי קצת פטרוזיליה, זה היה יכול להיות ממש מושלם…”
אישה אחת הביאה פטרוזיליה, וכך, לאט לאט התווספו למרק תפוחי אדמה, בצלים, ואפילו חתיכה של בשר משומר.
כשהמרק היה מוכן, אכל הנווד לשובעה וכל הצופים טעמו ואמרו זה לזה שלא ידעו שאפשר להכין מרק כל כך טוב מאבנים.
אפשר להסתכל על הסיפור הזה בדרכים רבות. אפשר לראות אותו כסיפור על מניפולציה ועל הדרך לתמרן אנשים. אבל אני אוהבת לחשוב עליו כעל סיפור של שיתוף פעולה. כשכל אחד לעצמו, יש לנו רק חתיכת גזר או חתיכת כרוב ומחסור. אבל כשאנחנו משתפים פעולה, אנחנו יכולים לייצר מרק בטעם גן עדן…
סיפור עממי ותיק בעל גרסאות רבות שנקרא “מרק האבן” את הגרסה שלפניכם אני רקחתי מתוך הגרסאות הרבות שמצאתי ברשת.