לבו של הבצל

נשלח ב-24/11/17

לפני הרבה מאד שנים, בארץ רחוקה, הייתה פעם גינה מלאה במינים רבים של צמחים ועצים. האנשים אהבו לשבת בצילם של העצים להקשיב לשירת הציפורים וליהנות מהיופי.

בגינה הזו התחילו לצמוח בצלים מיוחדים. לכל אחד היה צבע אחר: אדום, צהוב, כתום, סגול. הצבעים הבהיקו כמו צבע של חיוך או של זיכרון מתוק. כאשר חקרו את סיבת הזוהר הזה, התברר, שלכל בצל היה בתוך לבו (כי גם לבצלים יש לב) אבן יקרה. לאחד היה טופז, לשני- אזמרגד, לשלישי תרשיש וכו’.

אחרי תקופה מסוימת בה זהרו הבצלים בצבעיהם המיוחדים, התפשטה שמועה שהמצב הזה הוא מסוכן, בלתי נסבל, לא מתאים ואפילו מביש. כתוצאה מזה, הבצלים התחילו להחביא את האבן היקרה שבליבם. הם גידלו עוד ועוד שכבות, כל פעם יותר כהות ומכוערות, כדי שאף אחד לא ידע על האבן הזוהרת שבליבם.

יום אחד הגיע לגינה איש חכם. הוא ידע כל כך הרבה שאפילו הבין את שפתם של הבצלים. הוא התחיל לשאול את הבצלים אחד-אחד למה הוא לא נראה בחוץ כפי שהוא נראה מבפנים. הבצלים ענו לו: “זה מסוכן, אסור שידעו, שמו לי שכבות וגם אני שמתי כמה כדי שלא יגידו…” לחלק מהבצלים היו עד עשר שכבות וחלקם אפילו לא זכרו למה שמו להם את השכבות הראשונות.

כשהחכם סיים את שיחתו עם הבצלים, הוא פרץ בבכי. כשהאנשים ראו אותו בוכה, הם חשבו שלבכות מול בצלים זו תגובה של אנשים מאד חכמים. זאת הסיבה שכולנו בוכים כשבצל פותח לנו את הלב – וכך יהיה עד סוף הימים.

חומר למחשבה: האם גם אנחנו מסתירים את האבנים היקרות שבליבנו בשכבות? האם גם עלינו החכמים לפעמים בוכים?

את הסיפור קיבלתי מפנינה שספרה שתרגמה אותו מספרדית. הרשיתי לעצמי כמה שינויים קטנים. תודה פנינה! שבת שלום!


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *