אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

ראש הכפר כנס אסיפת חירום. אחרי שעה של דיון סוער נפלה החלטה: הוחלט שכל תושבי הכפר יעלו אל ההר הגבוה ויתפללו לגשם.

שיירה ארוכה של אנשים, בני נוער וילדים החלה לעלות לכיוון ההר. בסוף השיירה הלך ילד קטן, בן פחות מחמש שנים וגרר אחריו מטריה גדולה.

איש זקן, שראה את המחזה, ניגש אליו ושאל: תגיד לי ילדון, מה אתה עושה? בשביל מה אתה מתאמץ לגרור מטריה, אתה לא רואה איזה שמים כחולים וטמפרטורות גבוהות יש היום?

אז ענה לו הילד: אנחנו הולכים להתפלל לגשם? או לא הולכים להתפלל לגשם?

המשורר נענה ברצון. וכתב למען האיכר את המודעה הבאה:
“אני מוכר את המקום המופלא ביותר עלי אדמות. אדמה פוריה לעיבוד חקלאי, מוקפת טבע מקסים ומעורר השראה, חורש יפהפה עטור פריחה מרגשת, נחל צלול עם מים טהורים, גן עדן עלי אדמות!”

המשורר נאלץ לנסוע לתקופת מה. כשחזר הלך לבקר בבית האיכר, כדי לגלות מיהו שכנו החדש אשר רכש את המקום.

להפתעתו הוא מצא במקום את שכנו הותיק, עוסק כתמיד בעבודות השדה. “לא תכננת למכור את הנחלה ולעבור למקום אחר?” שאל אותו.

האיכר השיב לו בחיוך: “אחרי שקראתי את המודעה שכתבת לי, הבנתי שברשותי המקום הכי מופלא עלי אדמות ושאין מקום טוב ממנו”…

המנזר קם, ומכיוון שהוא היה היחיד באזורו, המון מטיילים הגיעו ללמוד, לתרגל, ולשהות שם. המקום שיגשג לו, והיה שם דבר באזורו.

לאט לאט, צצו עוד מנזרים אחרים באיזור, ועם הזמן הלכה והתמעטה זרימת המטיילים. הנזירים שחפשו דרכים להחזיר את התנועה למרכז שלהם, החליטו ללכת להתייעץ עם זקן חכם שגר בקצה הכפר הסמוך. הפילו גורל, ונבחר הנזיר הצעיר ביותר ללכת, ולשאול את עצת החכם.

יצא הנזיר לדרך מוקדם בבוקר, ואחרי שלוש שעות בדרך הגיע אל החכם ודפק על דלתו. פתח החכם את הדלת, הזמין את הנזיר להיכנס, והגיש לו כיבוד. אחרי שהשביע את רעבונו, שאל הנזיר את עצתו של החכם “אין לנו תנועה במנזר, ואנחנו מודאגים מאוד, אולי יש לך איזה רעיון בכדי לחזק את התנועה במנזר, אנחנו מאוד רוצים להמשיך ללמד”

חשב החכם, וענה “אין לי רעיון בשבילכם, כרגע זו המציאות, תתנחמו בזה שהתלמידים לומדים במנזרים השכנים”

הנזיר מאוד התעצב וניסה שוב “אין לך שום עצה?”

“לא, העצה היחידה היא לקבל את מה שיש” ענה החכם

הנזיר לא יכל היה להסתיר את עצבותו, ופנה לכיוון הדלת, בחזרה למנזר.

“שמעתי שאחד מכם הוא המבורך” מלמל החכם

“מה?” ענה הנזיר

“יש שמועה שמסתובבת בכפר, שאחד מכם, מתוך השלושה, הוא מבורך, התעורר, הגיע להארה… אבל זו רק שמועה, כנראה סתם קישקושים” ענה החכם

המשיך הנזיר לכיוון הדלת, ויצא, זאת אחרי שהחכם צייד אותו במים ופירות.

כשהגיע הנזיר למנזר, סיפר לחבריו, שלחכם לא הייתה שום עצה, ומה שיש לעשות זה להכיר במצב, ולהתנחם שהטיילים לומדים, במנזרים השכנים.

“שום עצה?, בטוח הוא אמר משהו” התעקש אחד הנזירים

“שום עצה, הוא אמר שרצה איזו שמועה בכפר, שאחד מאיתנו הוא המבורך, שאחד מאיתנו הגיע להארה והתעורר, רק הוא לא אמר מי”

הנזירים פרשו לחדריהם. כשהנזיר הצעיר הגיע לחדרו, הוא חשב לעצמו, “אם אחד מאיתנו הגיע להארה, זה בטוח לא אני, הייתי יודע. זה כנראה אחד מהשניים, מה שזה אומר שממחר בבוקר אני אתחיל לשרת אותם יותר, ללמוד מהם, להקשיב להם יותר”

שני הנזירים האחרים חשבו מחשבה דומה “אם אחד מאיתנו הגיע להארה, זה בטוח לא אני, הייתי יודע. ממחר, אדבר יותר נכון אליהם, ואנסה יותר לכבד את הנוכחות שלהם”

בבוקר, כשקמו הנזירים לעמל יומם, כל אחד מהם שירת את חבריו, חמל יותר, מחל יותר, אהב יותר, היה רגיש יותר לצרכים של השני, והשתדל יותר לשמור על טוהר המילה.

אחרי כמה ימים של תרגול חמלה ונדיבות לב באופן רציף אחד לשני ולשלישי הגיע למנזר מטייל. הנזירים אירחו אותו בחפץ לב, למדו איתו ותרגלו איתו. המטייל התרשם מאוד מהאוירה המיוחדת של קבלה כבוד ונדיבות ששררו במנזר וכשהמשיך בדרכו אחרי כמה ימים סיפר לכל מי שפגש על המקום המיוחד, ועל היחס המיוחד של הנזירים זה לזה.

מטיילים נוספים הגיעו, התרשמו גם הם וכך פשטה השמועה שהמזר הזה הוא מקום מיוחד של אהבה, כבוד ונדיבות. לאט לאט, בקצב נכון, חזר המנזר להתמלא, ולהיות מקום שוקק ללמידה ולתרגול לכל מי שחפץ.

אולם הצפרדעים שנפלו כלל לא העלו על דעתם לוותר על חייהם בקלות שכזו, התעלמו מהסביבה וניתרו בכל כוחן. כל אותו הזמן הצפרדעים שבחוץ המשיכו ל”עודד” אותן … בעוד הצפרדעים שבבור מקפצות בכל כוחן…

אחת הצפרדעים שבבור הבינה את המסר, היא הפסיקה לנתר, כוחותיה אפסו והיא מתה בקרקעית הבור. הצפרדע השניה לא ויתרה, היא ניסתה והמשיכה בכל כוחותיה לנתר ולקפוץ, בה בשעה שהצפרדעים מסמנות לה בתנועות וצועקות מפתח הבור “חבל על המאמץ… אין לך שום סיכוי בעולם…”

בסופו של דבר, היא ניתרה בעוצמה כה גדולה עד שהצליחה לצאת החוצה מהבור. כשיצאה החוצה, תשושה אך מלאת סיפוק שאלו אותה: “הבור היה ממש עמוק, איך עשית זאת?”

בשפת הסימנים הסבירה להם אותה הצפרדע כי היא פשוט חירשת… היא לא שמעה מה אומרים לה, ובטעות פירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד… היא הבינה שהן מסמנות לה כל הזמן שביכולתה לצאת, שהיא יכולה להצליח לקפוץ החוצה, זה מה שנתן לה את הכח…

יום אחד הגיע לכפר קטן והתיישב בככר בכפר. מיד החלו להאסף אנשים לשמוע את סיפוריו. בקהל היתה גם נערה עניה, יתומה, שהשאירה את אחותה הקטנה ממנה בבית חולה, ויצאה לחפש מזון ותרופה בשבילה. בדרכה הגיעה לככר הכפר והצטרפה למאזינים.

עיניו של מספר הסיפורים סרקו את קהל המאזינים וננעצו בעיניה של הנערה הענייה שעמדה בקצה הקהל הגדול. הוא התבונן בה רגע אחד, בריכוז עז, ואז פנה לשק האבנים בחר מתוכו אבן אחת, הצמיד אותה לליבו והחל בסיפורו.

כל זמן שסיפר לא משו עיניו ולו לרגע מעיני הנערה, אך כל אדם שישב בקהל מוכן היה להשבע שלו עצמו, במיוחד בשבילו ועבורו מיועד הסיפור.

בסיום הסיפור קרב המספר אל הנערה הושיט לה את ידו והניח בכף ידה את האבן בה החזיק. היתה זו אבן פשוטה למראה. “שובי לביתך וספרי את הסיפור הזה לאחותך החולה” אמר.

חזרה הנערה הביתה, וכבר מבחוץ שמעה את קולות השיעול הרמים של אחותה הצעירה. “אני מצטערת אחותי” אמרה, “לא מצאתי אוכל ולא תרופה, אבל פגשתי מספר סיפורים פלאי שנתן לי אבן וסיפור בשבילך”. והיא החזיקה את האבן בכף ידה, וסיפרה את הסיפור ששמעה זה עתה בככר הכפר.

“זה מרווה יותר מכל משקה” אמרה האחות החולה. “ספרי לי שוב”. והיא ספרה.

“זה טעים יותר מכל מאכל” אמרה האחות החולה. “ספרי לי שוב”. והיא ספרה.

“זה מרפא יותר מכל תרופה” אמרה האחות החולה. “ספרי לי שוב”

וכך סופר הסיפור שוב ושוב עד ששתי האחיות נרדמו.

בבקר, התעוררה האחות הגדולה בדאגה, קרבה למיטת אחותה, והופתעה לגלות שאחותה נושמת בשלווה נשימות קלות עדינות ומשחררות. היא חשה באבן המונחת בכף ידה ופתחה אותה. קרן שמש ראשונה של בוקר האירה את האבן בכף ידה. אבן ירוקה, אזמרגדית, שפסים עדינים של זהב וכסף יצרו בה רקמת פלא…