פורסם ב13.7.19
| יום אחד פרצה שריפה ביער. כל החיות נמלטו ועפו מחוץ ליער שהיה ביתם וכעת שריפה משתוללת בו. הם היו המומים, וחסרי אונים שאין בידם לעשות דבר, כי הבעיה גדולה מדי ואינם יכולים להתמודד.כו-לם, מלבד הצופית הקטנה שאמרה: “אני עומדת לעשות משהו בקשר לשריפה!” היא עפה לנהר הקרוב לקחה קצת מים בפה שלה, והתיזה אותם על האש. אחר כך חזרה ולקחה עוד קצת מים וכך הלוך ושוב, הלוך ושוב.בינתיים כל שאר החיות לעגו לה וניסו לשכנע אותה כמה חסרת תועלת הפעולה שלה, כי מקורה קטן מדי והיא מביאה בו מעט מאוד מים. בין החיות שדיברו כך, היו הפילים עם חדקיהם הגדולים שבהם ניתן לשאוב הרבה יותר מים.הצופית המשיכה לעוף הלוך ושוב ולעשות את הנכון בעיניה, מבלי לבזבז זמן כדי לעצור ולשים לב לדבריהם.כשהם הקניטו אותה ואמרו: “מה את חושבת שאת עושה?”היא רק השיבה: “אני עושה את הכי טוב שאני יכולה”. |
| זה סיפור שאני מזכירה לעצמי ברגעים של קושי. אני משתדלת (לא תמיד מצליחה) להיות בין העושים כמיטב יכולתם ולא בין אלה שעומדים בצד ואומרים כמה זה מעט… את הסיפור מצאתי בספר סיפורי חכמה ולב שליקט וערך אלון רז |