נשלח ב 22/9/16 לכבוד ימי הסליחות

באחד משיעורי החברה, בבית ספר באירלנד, בקשה מורה מתלמידיה להביא לבית הספר, למחרת היום, שקית פלסטיק ושק תפוחי-אדמה.

משהביאו התלמידים את הנדרש הטילה עליהם המורה משימה: בחרו תפוח-אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם, שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם.

התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, וכמובן, הכניסו לתוך שקית הפלסטיק. חלק מהשקיות ראוי לציין, היו כבדות מאוד.

במצוות המורה, נשאו התלמידים את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם. לבית-הספר, לחוגים למגרשי משחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה.

הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא “המשקל” שהם נושאים עמם לכל מקום ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים ומביכים…

באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות “שנפרדים” מסביבת קירור ו”מטיילים” להם בעולם… הפכה תכולת השקית במהלך השבוע – לעיסה דביקה וריחנית.

הסיפור הזה מסתובב ברשת וכתוב שהוא סיפור אמיתי. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל הוא בהחלט משכנע.

חומר למחשבה : מטאפורה זו, מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים. לפעמים אנשים אומרים לי, “לא מגיע לו שאסלח לו”. ועל זה אני עונה: “אולי לו לא מגיע אבל לך מגיע”…