אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב 19/8/16

כשהייתי קטן אהבתי ללכת לקרקס, והכי אהובים עלי בקרקס היו בעלי החיים. הפיל עניין אותי במיוחד ואחר כך נודע לי שגם ילדים אחרים אהבו אותו. במהלך ההופעה התרשמנו מגודלו, ממשקלו ומכוחו של הפיל. אבל בין הופעה להופעה הוא נקשר באחת מרגליו בשרשרת אל יתד קטנה שהייתה מקובעת לרצפה.

היתד הייתה חתיכת עץ זעירה שחדרה לרצפה לעומק סנטימטרים ספורים בלבד, ולמרות שהשרשרת הייתה עבה וחזקה נראה לי מובן מאליו שבעל חיים שבכוחו לעקור עץ מהשורש יכול גם להשתחרר בקלות מהיתד ולברוח.

נדמה לי שאי אפשר שלא לתהות: מה עוצר בעדו? למה הוא לא בורח?

כשהייתי בן חמש או שש עדיין בטחתי בחכמתם של המבוגרים. שאלתי אז מורה, איש דת או דוד כלשהו על תעלומת הפיל. מישהו מהם הסביר לי שהפיל לא בורח משום שהוא מאולף.

ואז שאלתי את השאלה המתבקשת: “אם הוא מאולף, למה קושרים אותו?”

אני לא זוכר שקיבלתי תשובה הגיונית. בחלוף הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, ונזכרתי בה רק כשנתקלתי באנשים אחרים ששאלו את השאלה הזאת.

לפני שנים אחדות גיליתי למזלי שמישהו חכם גם מצא את התשובה: הפיל לא ברח מהקרקס מפני שהוא היה קשור ליתד מקטנותו.

עצמתי את עיני ודמיינתי את הפיל חסר הישע שזה עתה נולד מגלה שהוא קשור ליתד. אני בטוח שהפילון דחף, משך והזיע וניסה להשתחרר. למרות מאמציו הוא לא הצליח להשתחרר מפני שהדבר היה למעלה מכוחותיו.

דמיינתי שהוא נרדם באפיסת כוחות ושביום המחרת הוא ניסה שוב, וגם ביום המחרת, וביום המחרת… עד שיום אחד, יום נורא מבחינתו, השלים הפיל עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

הפיל העצום ורב העצמה הזה שאנחנו רואים בקרקס לא בורח מפני שהוא מאמין שהוא אינו מסוגל לברוח.

חוסר האונים שחש בקטנותו נחקק בזיכרונו. הוא מעולם לא ניסה לחזור ולהעמיד את כוחו במבחן.

הסיפור הזה מסתובב ברשת בהרבה גרסאות. הגרסה שלפניכם לקוחה מספרו המקסים של חורחה בוקאי “שמע סיפור”.

חומר למחשבה : מהי העצמה שלנו שאנחנו לא מודעים לה? מה אנחנו מאמינים בטעות שאנחנו לא יכולים?

נשלח ב 29/7/16

בארץ רחוקה היה מלך מאוד עצוב, והיה לו משרת עני, אך מאוד שמח ומאושר. כל בוקר העיר המשרת את המלך בשירה עליזה והגיש לו את ארוחת הבוקר.

יום אחד שאל המלך את משרתו: “מה סוד השמחה שלך?” “אין שום סוד. פשוט אין לי סיבות להיות עצוב ואני שמח במה שיש לי”, ענה המשרת.

התשובה של העני הכעיסה את המלך, אשר חשב שהמשרת מוליך אותו שולל ומשקר לו. המלך התהלך אחוז טירוף, ולא הבין איך המשרת העני מסוגל להיות מאושר בחייו העלובים. קרא המלך לזקן החכמים, ושאל אותו לפשר הדבר. “הוא מאושר כי הוא מחוץ למעגל שגורם לאנשים להיות אומללים”, אמר החכם למלך. “ואיך הוא הצליח לצאת מהמעגל?”, שאל המלך. “הוא מעולם לא נכנס למעגל”, ענה החכם.

“מהו המעגל הזה?”, שאל המלך. “מעגל התשעים ותשעה!”, ענה החכם. אך המלך לא הצליח להבין אותו.

המלך החליט להכניס בכוח את המשרת למעגל, והחכם הסביר לו שיש דרך לעשות זאת, אך אז המלך יאבד משרת מעולה. המלך שסקרנותו גברה עליו הסכים.

החכם ביקש מהמלך להכין לקראת לילה שקית ובתוכה בדיוק תשעים ותשע מטבעות זהב. בלילה החכם והמלך הסתתרו ליד ביתו של המשרת, והמתינו שם לזריחה. את השקיק עם המטבעות תלו על דלת ביתו ובתוכה שמו פתק בזו הלשון : “האוצר הזה שלך כפרס על היותך איש טוב. תיהנה ממנו ואל תאמר לאיש כיצד מצאת אותו”.

הבוקר הגיע והמשרת יצא את ביתו. כשפנה לנעול את הדלת, הבחין בשק התלוי. הוא פתח את השקיק, קרא את הפתק, ובתחתית השק גילה את המטבעות. הוא נכנס נרעד לביתו. החכם והמלך התקרבו בלאט כדי לצפות במחזה…

המשרת רוקן את שקיק מטבעות הזהב על שולחנו, והחל לספור אותם בערימות של 10. כאשר הגיע לערימה האחרונה גילה שיש בה רק תשעה מטבעות. “שדדו אותי!”, הוא צעק בזעם, והתחיל לחפש על השולחן, על הרצפה, אך לא מצא… “תשעים ותשעה מטבעות זה הרבה כסף, אך חסר מטבע אחד כדי שזה יהיה מושלם”, חשב בליבו.

המלך ויועצו החכם הביטו מבעד לחלון, וראו שפני המשרת לא כתמול שלשום. המשרת החזיר את המטבעות לשקיק, והחביא אותו בין עצי ההסקה. לאחר מכן לקח עט ונייר, והחל לחשב כמה זמן יקח לו לחסוך את המטבע מספר 100. הוא חשב שכאשר יהיו לו 100 מטבעות, הרי שיהיה עשיר ויוכל להפסיק לעבוד.

הוא חישב שאם יעבוד ויחסוך את משכורתו, הרי שתוך 11 או 12 שנים יצליח לחסוך את המטבע הנוסף. 12 שנה נראו לו הרבה מאוד זמן, והוא חשב שאולי יבקש מאשתו שתחפש עבודה בכפר לתקופת מה. הוא גם חשב להשיג לעצמו עבודה נוספת לאחר שעות העבודה בארמון. בחישוב המחודש שערך הוא הגיע למסקנה שבמאמץ רב, יוכל ביחד עם אשתו לחסוך את מטבע הזהב בשבע שנים. הוא התחיל לחשב מה יוכל למכור כדי להשיג עוד כסף…

המלך והחכם שבו לארמון: המשרת נכנס למעגל התשעים ותשע. בימים הבאים המשרת היה עצוב וזועף, והמלך החליט לפטר אותו בגלל מצב רוחו העגום.

מקור הסיפור הזה באוסף הסיפורים של חורחה בוקאי שהוא פסיכיאטר מיוחד וגם סופר.

חומר למחשבה: מה יקרה אם ההארה תגיע לחיינו ונבין, ככה פתאום, שתשעים ותשע המטבעות שלנו הם המאה אחוז מהאוצר?

נשלח ב 15/7/16

יום אחד בא אל סוקרטס אדם אחד ואמר לו: “שמע סורקטס, אני חייב לספר לך איך מתנהג חברך.”

“רגע,” קטע אותו סוקרטס, “לפני שאתה מספר לי את זה, האם העברת את הדברים שאתה רוצה לספר לי דרך שלוש המסננות?” האיש הביט בו במבט מופתע. “מסננות?!” שאל.

המשיך סוקרטס ואמר, “כן, לפני שמדברים, תמיד צריך להעביר את מה שרוצים לומר דרך שלוש מסננות: המסננת הראשונה היא מסננת האמת. האם בדקת אם מה שאתה רוצה לספר לי הוא אמיתי, האם אתה בטוח שהדברים מדויקים לגמרי?”

“לא,” השיב האיש, “רק שמעתי שמספרים את זה ו..”

“נמשיך!” קרא סוקרטס. “המסננת השנייה היא מסננת המידה הטובה. האם מה שאתה רוצה לספר לי הוא דבר טוב?” “לא,” השיב האיש. “לרוע המזל, הדברים אינם טובים כלל וכלל. ההפך מזה הוא הנכון…”

“המממ!” המהם הפילוסוף. “בוא נבדוק בכל זאת גם את המסננת השלישית, מסננת התועלת. האם יש תועלת בדברים שאתה רוצה כל כך לספר לי?” “תועלת? לא ממש…” השיב האיש.

“אם כך, בוא לא נדבר על זה עוד!” אמר סוקרטס. “אם מה שאתה רוצה לספר לי הוא לא אמיתי, לא טוב ולא מועיל – אני מעדיף לא לדעת במה מדובר, וגם לך אני מציע לשכוח את הסיפור כולו.

נשלח ב 1/7/16

בשעה 08:30 לערך, איש זקן בשנות השמונים לחייו, נכנס למרפאתי בבית החולים על מנת להוציא את התפרים מפצע בידו. היה זה בוקר עמוס מאד במרפאה המקומית, התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין. האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה 09:00 כאן בבית החולים.

ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו מאחר וידעתי כי הרופא הקבוע שלו עסוק מאוד ותעבור לפחות שעה עד שיתפנה. פיניתי זמן בין החולים שהמתינו לי, כדי לטפל בו.

הורדתי לו את התחבושת ובחנתי את הפצע וראיתי כי הוא מתרפא יפה. הוצאתי את התפרים וחבשתי מחדש את הפצע. תוך כדי הטיפול בו שאלתי אותו לאן הוא ממהר, והאם יש לו כאן פגישה חשובה עם עוד רופא.

האיש ענה לי: “לא, איני הולך לפגוש רופא, יש לי פגישה עם אשתי הנמצאת במחלקה הסיעודית בבית החולים, אני הולך לאכול איתה ארוחת בוקר.”

“במה אשתך חולה?” שאלתי את האיש. הוא ענה שהיא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת האלצהיימר.

בתום הטיפול שאלתי את האיש האם אשתו תדאג מאוד אם הוא יאחר קצת. הוא ענה לי: “לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה אתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי כבר חמש שנים”. בשלב זה התפלאתי מאוד. שאלתי אותו: “אתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה איתה ואינה יודעת מי אתה?!”

האיש חייך, הניח ידו על ידי ואמר “היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא הייתה”. הוא יצא מהמרפאה לדרכו.

בשמעי את דבריו התאפקתי שלא לפרוץ בבכי, וכל גופי רעד. אמרתי לעצמי שזו האהבה שאני רוצה בחיי – אהבת אמת, לא פיסית, לא רומנטית. אהבת אמת היא לקבל את השני בכל, במה שהיה, במה שהוא כיום ובמה שיהיה בעתיד.

נשלח ב 10/6/16 לכבוד חג השבועות

היה היו שני אחים שאהבו איש את רעהו וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח האחד היה נשוי ומטופל בילדים ואילו האח השני רווק. כך חיו ועיבדו איש את חלקת שדהו משך השנה. והנה הגיעה שעת הקציר והם קוצרים את השיבולים במשך היום ובלילה ישנים בשדה מעמל היום כמנהג הימים ההם.

ובלילה באות המחשבות לאח הרווק. – אחי נשוי ויש לו ילדים, הוצאותיו מרובות משלי. ודאי הוא צריך אלומות שיבולים יותר ממני, אקום ואעביר אליו בשקט בלי שירגיש אלומות שיבולים וכך יוכל להתפרנס בכבוד. קם בלילה האח הרווק והעביר עשר אלומות שיבולים אל ערמת האלומות של אחיו וחזר לישון.

עוד באותו לילה נדדה שנתו של האח הנשוי – אחי עדיין רווק, לא זכה כמוני להקים משפחה. ודאי צורך לו בכסף רב, מי יודע אם יספיקו לו האלומות לדאוג לצרכי חתונה ובית. מי אם לא אני אחיו, היכול לעזור לו. קם האח הנשוי והעביר בשקט בשקט עשר אלומות שיבולים לערמת האלומות של אחיו הרווק.

למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים. כך נהגו האחים למחרת ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו – ומספרים כי במקום בו נפגשו שני האחים קם בית המקדש.