“הטבעת שנעלמה”

נשלח ב-4/11/16

לפני שאמה של פנינה נפטרה, היא הוציאה ממגירתה טבעת יהלום כחולה שקיבלה מאמה לפני מותה, נתנה אותה לדולב, ארוסהּ של פנינה והשביעה אותו להתחתן עם בתה רק עם הטבעת הזו. בחתונה ענד דולב על אצבעה של בחירת ליבו את הטבעת הזו.

מלבד ריבים קטנים שיש לכל בני זוג – הוא רצה שהיא תמלא דלק במכונית, היא רצתה שהוא יסדר את המחסן – חיי הנישואים שלהם היו מאוד מאושרים.

יום אחד קרה הדבר הנורא ביותר שיכול היה לקרות לפנינה – היא איבדה את הטבעת. הם חפשו בכל מקום אפשרי – אך לשווא, הטבעת לא נמצאה. פנינה נכנסה לדיכאון עמוק ומאז לא עלה חיוך על שפתותיה. היא הפכה מאישה מאושרת מלאת שמחת-חיים לשבר כלי. היה זה בשבילה כמו לחוות שוב את מותה של אמה.

במוצאי שבת אחד ניגש אליה בעלה בצעדים כושלים, ובידו טבעת יהלום כחולה. “איפה מצאת אותה”? שאגה משמחה. “במחסן. צדקת, הייתי צריך לסדר אותו”. פנינה נתמלאה כעס על בעלה כאשר התברר שימי הסבל יכולים היו להיחסך ממנה. היא ארזה תיק ועזבה את הבית.

הימים חלפו ולפנינה לא נותר כמעט כסף, ובצעד נואש היא החליטה למשכן את טבעתה – שממילא מסמלת נישואים שמתו. היא נזכרה שסבתה אמרה לה שקנתה את הטבעת בחנות “תכשיטון” באשדוד. כשהגיעה לחנות שאלה את הצורף הישיש כמה שווה הטבעת שסבתה קנתה לפני ארבעים שנה. “את הטבעת הזו לא מכרתי לפני ארבעים שנה” אמר הצורף, הוא עלעל ביומן המכירות שלו וקרא: “את הטבעת הזו מכרתי לפני כשנה לאדם שהשקיע בה את כל חסכונותיו. את מכירה אדם בשם דולב זהבי?”.

הסיפור מסתובב באינטרנט. לא הצלחתי למצוא מה מקורו. 

מה לדעתכם החומר למחשבה מהסיפור הזה?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *