פורסם ב10/7/20
הסיפור של היום נקרא “הכלים שאלוהים העניק לכולנו”, הוא מסתובב ברשת ואינני יודעת מה מקורו.
| כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו “רק פעם אחת” איזה “כמעט טוב” אחד במקום כל ה”המספיקים בקושי” אבל לא יכולתי.ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית הייתי אז אולי בכיתה ה’ או ו’ החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו. הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ונתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.“גדי”, הוא אומר לי :“אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם.” והוא המשיך:”כשאלוהים ברא את העולם הזה, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות וצבעים וכל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לו את הכלים.לפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים”.איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! את ההרצאה הזו, אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזו ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי.ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: ” מה אתה עושה?” אני אומר לה, “סתם מקשקש”. היא אומרת “מה ציירת פה?” אני אומר לה, “סתם… סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח”.היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה. אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו.תוך כמה ימים הצייר בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.מאותו יום אבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש –גם פה בארץ וגם בחוץ לארץ.היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.ואבא שלי מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר: “מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים והילד משתמש בכלים”… |
| הסיפור מוקדש באהבה לכל מי שנמצא בתהליך הגילוי של הכלים שאלוהים נתן לו… ובעיקר לילדים הפרטיים שלי… וכל הדור שלהם. |