הסיפור שאנו מספרים

נשלח ב-9/2/18

המלך היה מאוהב בסברינה, אישה ממעמד נמוך, ונשא אותה לאישה.

יום אחד, כשהמלך לא היה בארמון, הגיע שליח והודיע שאמה של סברינה חלתה. על אף האיסור להשתמש במרכבה האישית של המלך, שהעונש על הפרתו היה חמור, עלתה סברינה על המרכבה ונסעה לאימה.

המלך קבל על כך עדכון בשובו. “נכון שהיא נהדרת?” אמר “זאת אהבת בת אמיתית! לא היה אכפת לה להסתכן בעונש חמור כדי לעזור לאמה. היא נהדרת”

ביום אחר בשעה שסברינה ישבה בגן הארמון ואכלה פרי, הגיע המלך. סברינה ברכה אותו לשלום ולאחר מכן נגסה באפרסק האחרון שנותר בסלסלה. “הם נראים טובים.” אמר המלך. “נכון” הסכימה סברינה והושיטה למלך את האפרסק האחרון.

“כמה שהיא אוהבת אותי!” ספר המלך לאחר מכן. “היא ותרה על ההנאה שלה ונתנה לי את האפרסק האחרון. נכון שהיא נפלאה?”

חלפו שנים, האהבה והתשוקה עברו מליבו של המלך.

יום אחד הוא ישב עם חברו הטוב והתלונן: “היא מעולם לא התנהגה כמו מלכה. זוכר איך היא צפצפה על האיסור שלי והשתמשה במרכבה המלכותית? יותר מזה, אני זוכר שפעם אחת היא נתנה לי לאכול פרי שכבר נגסה בו”…

חומר למחשבה: זה אף פעם לא המציאות, זה תמיד הסיפור שאנחנו מספרים עליה… האם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על המציאות שלנו הם סיפורים מרוממים, מעוררי שמחה והשראה, או סיפורים שודדי אושר מעוררי כעס ותסכול?

הסיפור לקוח מספרו המקסים של חורחה בוקאי “מי אתה?”


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.