העוצמה של אי אלימות

נשלח ב-26/10/17

ד”ר אהרון גנדי, נכדו של מהטמה גנדי ומייסד מכון מ. גנדי לאי אלימות, סיפר, בהרצאה שנשא באוניברסיטת פורטו ריקו, על חוויה משמעותית מחייו.

“גרתי עם הוריי במכון שסבי הקים, עשרים וחמישה קילומטרים מדרבן, דרום אפריקה, באמצע מטעי סוכר. גרנו רחוק מכל ישוב ולא היו לנו שכנים, כך ששתי אחיותיי ואני ציפינו תמיד ליציאה לעיר לבקר חברים או ללכת לקולנוע.

יום אחד, אבי ביקש ממני להסיע אותו העירה לכנס שאמור היה להימשך יום שלם ואני קפצתי על ההזדמנות. מכיוון שיצאתי העירה, אמי נתנה לי רשימת קניות שהזדקקה להן, ומכיוון שהיה לפני כל היום פנוי ביקש ממני אבי להכניס את המכונית למוסך לטיפול שיגרתי. כאשר הורדתי את אבי במקום הכנס, בשעות הבוקר, הוא ביקש ממני להגיע בשעה חמש אחר הצהרים לאסוף אותו כדי שנחזור הביתה יחד.

מיד אחרי שהורדתי את אבי מיהרתי לעשות את כל הסידורים שהוא ואימי הטילו עליי, ונסעתי לקולנוע הקרוב לראות סרט של ג’ון ויין. מרוב התרגשות ושמחה ראיתי שני סרטים ברצף ושכחתי להסתכל בשעון.

השעה היתה חמש וחצי כשנזכרתי שהייתי צריך לאסוף את אבי חצי שעה קודם. נכנסתי במהירות למכונית ונסעתי מהר למקום בו הוא חיכה לי. הגעתי אליו בשעה שש והוא שאל אותי בהתרגשות ‘מדוע איחרת? האם קרה משהו?’ כל כך התביישתי להגיד לו שראיתי ברצף שני סרטי מערבון של ג’ון ויין. אמרתי: “המכונית לא היתה מוכנה והייתי צריך לחכות”. לא ידעתי שכשהוא חיכה לי הוא טילפן קודם למוסך.

כאשר הוא תפס אותי משקר, אמר אבי: “יש משהו שגוי בדרך בה חינכתי אותך, אם אין לך את הביטחון להגיד לי את האמת. כדי להבין היכן שגיתי, אני מתכוון ללכת הביתה ברגל, 25 קילומטר, ולחשוב על זה”. ואז, לבוש בחליפתו המהודרת ובנעלי הערב, הוא החל לצעוד הביתה בדרך העפר ובחושך. לא יכולתי לעזוב אותו ולכן, למשך חמש וחצי שעות נהגתי מאחוריו וראיתי את יגונו ואת תוצאת השקר המטופש שלי. החלטתי אז, שלעולם לא אשקר יותר.

לעיתים קרובות אני נזכר באפיזודה הזו ותוהה, אם הוא היה מעניש אותי, בדרך בה הורים מענישים ילדים, האם הייתי לומד את הלקח. אני חושב שלא. הייתי, במקרה זה, סובל את העונש וממשיך לעשות אותו דבר, כלומר ממשיך לשקר. אבל פעולה לא אלימה זו בה נקט אבי, הייתה בעלת עוצמה כל כך גדולה שאני חש בה כאילו קרתה אתמול. זו העוצמה של אי אלימות”

את הסיפור לשבת היום מצאה Ada Harazy  המורה ליוגה המדהימה שלי בספרה של מיכל דליות “אין ילדים רעים”. עדה צלמה בשבילי את הסיפור כי חשבה שאוהב אותו והיא צדקה! הספור לפניכם. הרשיתי לעצמי כמה שינויים קטנים.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *