נשלח ב-27/1/17
ילד כבן תשע, בכתה ג’, רכון על שולחנו בבית הספר ומחברתו פתוחה לפניו. לפתע הוא חש בחמימות מתפשטת בין רגליו. מאז שחדל מלהיות תינוק בחיתולים, זה אף פעם לא קרה לו! הוא מציץ למטה ונחרד לראות כתם של רטיבות מתפשט בחזית מכנסיו, ותוך שניות הוא צופה בבעתה בשלולית קטנה ליד רגליו. ליבו מחסיר יותר מפעימה אחת. איך זה קרה לי? חולפת מחשבה בראשו.
מאובן בכיסאו, הוא קולט שעוד רגע מישהו מהבנים או מהבנות בכיתה יבחין בכך, והכתם במכנסיו יהפוך לכתם שידבק בו לתמיד, לכינוי גנאי אולי לשארית חייו.
הוא מרכין ראשו במבוכה, עוצם עיניו בחוזקה ומתפלל חרישית: ‘אלוהים, אני לא מאמין שזה קורה לי. זה מקרה דחוף! אני זקוק לעזרה עכשיו, כי עוד כמה דקות, כשיגלו, אני גמור!’
בחוסר אונים מוחלט, הוא מצמיד את רגליו זו לזו, מניח את נעליו על השלולית בניסיון להסוות במעט את שקרה, ואז הוא מבחין במורה שמתקרב אליו בין השורות ובעיניו מבט שאומר שהוא הבחין במה שקרה.
המורה מתקרב, והילד כמעט עושה שוב במכנסיו מתוך פחד שקלונו יתגלה. ואז… משום מקום… צצה סוזי.
סוזי היא חברתו לכתה, שקטה וביישנית בדרך כלל, והנה היא נעמדת במעבר, קצת לפני המורה הקרב אליו. היא מתקרבת אל הילד בזריזות, ורק אז הוא מבחין שבידיה קערת זכוכית עגולה מלאה במים ודג זהב שוחה בה להנאתו. רק הבוקר, הוא נזכר, היא הביאה את זה מהבית.
היא מגיעה קרוב אליו, ואז היא נתקלת בילקוט שעל הרצפה, מועדת אל מול עיניו של המורה וכלי הזכוכית שהיה לפני רגע בידיה מתהפך לו באוויר, על תכולתו, ונופל ישר לחיקו של הילד ומרטיב את כולו. דג הזהב מפרכס לו על השולחן.
הילד פוער את פיו בהפתעה, עושה פרצוף כועס, אבל בלבו פנימה משתררת תחושה של הקלה עצומה. הוא עוצם עיניו לשנייה ושולח תודה מהירה לאלוהים על הפתרון הבלתי צפוי ששלח אליו.
ועכשיו… במקום להיות מוקד ללעג ולצחוק, הוא הופך למוקד של סימפטיה. המורה מאיץ בו לאולם הספורט כדי לתת לו מכנסי ספורט קצרים להחלפה עד שבגדיו יתייבשו וכל שאר הילדים מנגבים את המים שנשפכו על הרצפה, רכונים על ברכיהם. הלעג והשנינה של הילדים, כעסו של המורה, הכל עובר לסוזי. היא מנסה לעזור כמו כולם, אבל כולם נוזפים בה: “לכי מכאן, עשית כבר מספיק, שלומיאלית שכמותך!”
בסוף היום כשהם מחכים לאוטובוס ההסעה, הילד רוכן לעברה של סוזי ושואל אותה בשקט: “נתקלת בילקוט בכוונה, נכון?” וסוזי מביטה בו בחיוך ולוחשת לו חזרה: “גם אני עשיתי פעם במכנסיים. לעולם לא אשכח מה הרגשתי אז…”