נשלח ב 26/8/16

היה היה ילד שפעם אחר פעם התנהג בצורה לא נאותה. התייאש האב מלהטיף מוסר לבנו הסורר, ולכן חיפש דרכים בלתי שגרתיות להשפיע עליו שישוב מדרכו הרעה. עלה במוחו רעיון: הוא ינעץ מסמר בקיר החדר של בנו בכל פעם שבנו יעשה מעשה רע.

אמר ועשה. על כל מעשה לא טוב שבנו עשה, הוא נעץ מסמר בקיר ותלה עליו פתק ובו מצוין התאריך ומה המעשה שנעשה. כאשר נכנס הבן לחדר לאחר כמה ימים נדהם. קירות החדר היו מכוסים מלמעלה עד למטה במסמרים.

הבן פרץ בבכי ושאל את אביו: “אבא, מה אפשר לעשות כדי להוציא את המסמרים ממקומם?” השיב לו האב “בכל יום שיעבור ולא תעשה מעשה רע. נוציא מסמר אחד מן הקיר”. הבן קיבל על עצמו להתנהג כראוי ולא לחזור על מעשיו הרעים.

אחרי ימים רבים חזר והתבונן בחדרו. הקיר היה נקי ממסמרים. אביו הקפיד להוציא אותם מידי יום. אך גם הפעם פרץ הבן בבכי. “מה קרה? מדוע אתה בוכה?” שאל אביו. ענה הבן: “אמנם כל המסמרים הוסרו מהקיר אך החורים עדיין נותרו…”

חומר למחשבה : חשבתי על הסיפור הזה בשבועות האחרונים, כשיום הולדתי ה-60 (שחל אתמול) התקרב. אם אתם בני 20 או 30 או 40, גיל 60 ודאי נראה לכם “מבוגר” או אולי אפילו “זקן”. גם לי הוא נראה ככה, ופתאום הגעתי אליו, ואני לא מרגישה בכלל “מבוגרת” וודאי לא “זקנה”. אני מרגישה בהחלט צעירה כתמיד, רק קצת יותר שלמה עם עצמי.

ולכן חשבתי על הסיפור הזה. הקיר שלי, מלא חורים שמייצגים טעויות שעשיתי ותיקנתי, ויש בו גם לא מעט מסמרים שמייצגים טעויות שעשיתי ועוד לא תיקנתי, סדקים שהזמן יצר – וכתמים שונים ומשונים. הסיפור הזה מניח שאנחנו רוצים לחזור לקיר לבן וחלק. השלמות עם עצמי שדברתי עליה, היא קבלה של הקיר שלי כמו שהוא, עם החורים, עם המסמרים, עם הסדקים, עם הכתמים.

אני לא רק מקבלת את הקיר שלי כמו שהוא. אני אוהבת אותו! החורים, המסמרים הסדקים והכתמים על הקיר שלי יוצרים תמונה ייחודית ויפה שמוסיפה יופי לחדר שלי ומקשטת אותו.

כל הטעויות שעשיתי, כל הדרכים השגויות שהלכתי בהן, כל ההתנסויות הכואבות שעברתי, וכל הלמידה וההתפתחות שהתהליכים האלה אפשרו, יצרו את היופי המיוחד שיש בי היום. היופי שאני הייתי צריכה להגיע לגיל 60 כדי ללמוד לאהוב…