כשנסגרת דלת אחת – נפתחת אחרת

נשלח ב-6/1/17

הניצול היחיד מאונייה שנטרפה בים, נסחף והושלך על חופו של אי קטן ולא מיושב. הוא התפלל בלהט לאלוהים שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה, אך שום דבר לא נקלט בטווח ראייתו. תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות. הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו איתו בים, זה היה רכושו בעולם.

באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה  את הצריף ואת חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על והכול היה אבוד-הצריף, חפציו. הוא גנח וכאב ופנה בכעס לאלוהים – “איך יכולת לעשות לי את זה? איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון?”

למחרת בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.

“איך ידעתם שאני כאן? – שאל את מושיעיו, “ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו….” ענו לו.

סיפור שמסתובב ברשת ואינני יודעת מה מקורו.

הרבה פעמים מה שנראה ברגע מסוים כאסון, מתברר בהמשך כברכה גדולה. אני מאוד אוהבת את הציטטה המיוחסת לאלכסנדר גרהאם בל: “כשנסגרת דלת אחת – נפתחת אחרת”, אבל לעתים קרובות אנו ממשיכים להביט בצער רב כל כך בדלת הסגורה, עד שאיננו רואים את זו שנפתחה בפנינו.” מאחלת לכולנו, שבכל פעם שתסגר בפנינו דלת, נצליח לראות את האחרת שנפתחה!


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *