לרוץ בגשם

פורסם ב27/11/20

את הסיפור של היום בחרתי לכבוד גשמי הברכה של הימים האחרונים. מצאתי אותו כאן. התרגום שלי.

סיימתי את הקניות בסופרמרקט. בחוץ ירד גשם חזק. מסוג הגשם שזורם סביב המרזבים, כל כך ממהר להגיע לאדמה שאין לו זמן לזרום דרך צינור המרזב. עמדתי ליד הדלת עם עוד אנשים, מחכים שהגשם יחלש ונוכל לצאת למגרש החניה ולמכוניות שחיכו לנו. אני תמיד מהופנטת ע’י הגשם. הלכתי לאיבוד במראה של השמים שוטפים את הלכלוך והאבק מהעולם. זכרונות שלי כילדה חסרת דאגה מתרוצצת בגשם ובשלוליות עלו בי והסיחו הצידה את דאגות ההווה.

הטרנס ההיפנוטי בו שקעתי הופרע עי קולה המתוק של ילדה. היא היתה כבת 6. היה לה שער אדמוני יפהפה ופנים תמימות ומנומשות. היא אמרה לאמה: “אמא בואי נרוץ בגשם” “מה?” אמרה האם. “בואי נרוץ בגשם”. חזרה הילדה. “לא חמודה. נחכה שיחלש קצת” ענתה האמא.

הילדה חכתה עוד רגע, ואמרה שוב. “אמא. בואי נרוץ בגשם”. “אם נעשה זאת נרטב לגמרי” אמרה האם. “לא אמא, זה לא מה שאמרת הבוקר”. אמרה הילדה הקטנה ומשכה בזרועה של אמה.

“הבוקר?מתי אמרתי שאנחנו יכולות לרוץ בגשם ולא להרטב?” שאלה האם. “את לא זוכרת?” אמרה הילדה. “כשדברת עם אבא על הסרטן שלו, אמרת אם אלוהים העביר אותנו דרך זה, הוא יכול להעביר אותנו דרך כל דבר.”

כל הקהל החריש. אני נשבעת שאי אפשר היה לשמוע שום דבר חוץ מהגשם. כולנו עמדנו בשקט. אף אחד לא זז. האם הרהרה לרגע. היא יכלה להגיד לילדה אל תהיי טפשה, היא יכלה אפילו להתעלם מדבריה, אבל זה היה רגע מאוד משמעותי בחיי הילדה הקטנה. זמן בו ניתן לטפח אמון כדי שיתפתח לאמונה.

“את ממש צודקת”. אמרה האמא לבסוף. “בואי נרוץ בגשם. אם אלוהים יתן לנו להרטב אולי אנחנו פשוט צריכות שטיפה”. והן רצו.

כולנו עמדנו מביטים מחייכים וצוחקים כשהן זנקו בין המכוניות ודרך השלוליות. הן נרטבו. אחריהן יצאו עוד אנשים שצחקו והשתוללו כילדים כל הדרך למכוניות שלהם.

וגם אני. גם אני רצתי. נרטבתי. הייתי צריכה שטיפה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *