פורסם ב2/7/21
| הסיפור שבחרתי לשלוח היום הוא הוא סיפור ששמעתי מפרופסור יורם יובל בהרצאה שלו בה נכחתי. | |
| לפני שנים רבות עלה חכם אחד בדרך לירושלים.
לפניו, במעלה הדרך, ראה שני אנשים דוחפים מריצות מלאות אבנים. החיש החכם פעמיו, השיג אותם, ושאל את האחד: ‘ידידי, מה אתה עושה?’ נאנח האיש אנחה כבדה וענה לו: ‘רבי, אתה רואה, אני דוחף מריצה מלאה אבנים במעלה הדרך’ הודה לו החכם והמשיך בדרכו. השיג גם את השני, ושאל אותו: ‘ואתה, ידידי, מה אתה עושה?’ חייך האיש חיוך גדול ואמר לו: ‘רבי, אתה רואה – אני בונה את בית המקדש”. |
|
| הסיפור הזה מדגים בצורה יפהפיה שהאושר שלנו לא תלוי במציאות החיצונית, אלא במחשבות שלנו בתפיסות שלנו ובמשמעות שאנחנו נותנים למה שקורה. |
אהבתי את הסיפור של יורם יובל . אך יד לי מה לומר לגבי בית המקדש. ברור שלבנות בית מקדש יש בו מעבר להערצה אישית גם הערצת הרוב . בית מקדש הוא לא לשימוש של אדם אחד שבונה אותו אלא לשימושם של רבים בית מקדש אוצר בתוכו אמונה גדולה , עשיה משותפת תוך אמונה משותפת ושמחה משותפת . מענין מה היה אילו הסיפור היה על מישהו שסחב לבנים המעלה ההר על מנת לבנות לגביר בית . זה רק הרהור . אבל אהבתי את הסיפור .
הסיפור הוא על עשייה שיש לה משמעות חשובה בשביל העושה…
בשבילי הסיפור אומר שאם לעשייה שלך יש משמעות בשבילך, אתה חווה את הקושי הכרוך בה אחרת לגמרי, וכל החוויה משתנה מחוויה קשה לחוייה נפלאה…