נשלח ב-19/1/18
היה היה כפר קטן ליד הנהר. האנשים חיו שם בשמחה והתפללו בכנסיית הכפר. פעם אחת, ירד גשם חזק מאוד והנהר התחיל לעלות על גדותיו ולהציף את הכפר. כל האנשים התחילו להתפנות מהבתים שלהם ולעבור למקום בטוח.
אחד האנשים רץ לכנסיה להודיע לכומר. הוא אמר לו: “מי השטפון מגיעים לכפר, כולנו מתפנים למקום בטוח. בוא איתנו” הכומר ענה: “אני לא אתאיסט כמוכם. יש לי אמונה עמוקה. אני בוטח באלוהים שהוא יציל אותי. אני לא עוזב את הכנסיה”
לא עבר זמן רב ומי השיטפון התחילו למלא את הכנסיה. הכומר טפס על השולחן. אחרי כמה דקות הגיע אדם עם סירה. הוא אמר לכומר: “אמרו לי שעדיין לא התפנית, באתי להציל אותך. בוא תכנס לסירה”. אבל הכומר שוב סרב לעזוב ואמר: ” אני איש אמונה, אני בוטח באלוהים שהוא יציל אותי. אני לא עוזב את הכנסיה”
המים המשיכו לעלות. הכומר טפס אל גג הכנסיה. הוא התפלל לאלוהים שיציל אותו. אחרי זמן מה הגיע הליקופטר שהוריד סולם חבלים וקרא לכומר לעלות. אבל הכומר שוב סרב ואמר: “אני איש אמונה, אני בוטח באלוהים שהוא יציל אותי. אני לא עוזב את הכנסיה” וההליקופטר המשיך בדרכו לעזור לניצולים אחרים.
בסופו של דבר, כשהכנסיה היתה מכוסה כמעט כולה במים, הכומר שבקושי החזיק את ראשו מעל המים התלונן: “אלוהים, אני עובד אותך כל חיי וגם היום לא איבדתי את האמונה. למה לא באת להציל אותי?” אלוהים ענה: “ניסיתי להציל אותך 3 פעמים. באתי בריצה להזמין אותך להתפנות כשהשטפון רק התחיל, אחר כך כשהמים עלו באתי עם סירה, ולבסוף באתי עם הליקופטר”…
האם אנחנו יודעים לנצל את ההזדמנויות כשהן מופיעות בחיינו? או כמו הכומר שבסיפור מתעלמים מהן וממשיכים להתלונן שהחיים לא נותנים לנו הזדמנויות?
מאז שהתחלתי לחפש בשבילכם סיפורי גשם, תפילותינו נענות וגשמי הברכה מגיעים. איזה יופי!. אז אני ממשיכה בסיפור גשם נוסף שיש לו גרסאות רבות.