נושא הדאגה לבן הבוגר קרוב מאד ללבי גם. הוא חכם ומוכשר, סיים תואר ראשון, אבל בגיל 28, הוא בוחר לעשות ולהתפרנס מ״מה שהוא אוהב״, ולא ממש לוקח אחריות כבוגר להגיע לעצמאות, וגם הוא לא הולך בדרכים המקובלות.
כאילו חזרנו לגיל העשרה…
הוא חזר לגור איתי אחרי חמש שנים שגר בדירה עם שותפים, כעת אמא מפרנסת אותו, ומאפשרת לו למצוא את עצמו ואת הכיוון המתאים. דליה יקרה, אכן זהו ריקוד מתמיד כפי שציינת… והרבה עבודה עצמית ואמון שכנראה יש סיבות עמוקות שנדע אותן בעתיד.

דליה, מאוד אהבתי את דרך המחשבה שלך לסיטואציה.
לפי דעתי, שמוסיפים לתרגיל השלווה את התודות (סביב מה שגורם לנו לצאת משלווה), אוטומטית המיקוד מרכך את הסיטואציה.
ברגע שעושים הפרדה עזה(במאמץ ניכר), יש לציין!! ולא יושבים על הדבר שמציק יום וליל, נותנים לו את הבמה הנכונה, מפנים את תשומת הלב להודות ולראות מה כן בכל זאת נהנים מהאדם שסביבו הסיטואציה שלא ניתן לשנות, מתזכרים לעצמנו איזה חלקים טובים יש בו!
עוצמות הכעס והתסכול יורדות טוטומטית מנפחן, ומצטמצמות.
כל פעם שעולה מחשבה שלא אוכל לשנותה שמרגיזה מאוד, תיכף להוריד אותה באמצעות התזכורת והשינון של הדברים הטובים שיש באותו אדם שקשור לסיטואציה.
זה בכל אופן מה שאני עשיתי ועדיין עושה עם בתי הגדולה והמקסימה (יש לציין), ששונה ממני בהרבה מובנים ועד לא מזמן היה קשה לי מאוד לקבל את זה.
ואז הבנתי שכל אדם בנוי אחרת ואם אני רוצה להביא אותה למצב שהיא תשנה דברים מסויימים לטובתה, כן? פשוט במקום לגעור ולהטיף לה.. אצרף אותה אלי לסיטואציות מסויימות, שתחווה אותם איתי ודרכי, והראה לה במציאות כמה הם הרבה יותר פשוטים וקלים ממה שהיא חושבת, והמציאות לבד, תלמד ותביא אותה למקום של שינוי.. כלומר: דרכי פעולה.(השאלה ה 3).
יותר דרך מעשים בצורה עקיפה.. (שנגניב באלגנטיות בדלת אחורית), מאשר בצורה ישירה, פוגענית ובעיקר גורמת לחוסר שיתו”פ מהצד שנרצה שיהיה בדעתנו.
מניסיון.. טיפ מאוד עוזר!