נשלח ב-31/3/17
זוג פשוט למראה ירד מהרכבת בתחנת בוסטון, הוא בחליפה קיצית ישנה ודהויה, מסודר ונאה אך משדר פשטות, והיא לבושה במשהו סטנדרטי, כמה תכשיטים לא בולטים, ועל פניה נסוכה ארשת עצובה.
הם מיהרו מאוד וחיפשו אחר הכתובת שהייתה רשומה בניר המקומט שבידם, הם חיפשו את לשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, והיו נחושים לפגוש אותו למרות שלא נקבעה להם פגישה עם האיש המאוד עסוק.
המזכירה בפתח לשכתו המהודרת מדדה אותם בעוינות גלויה, טיפוסים ממין זה אינם עוברים בדרך כלל את דלת הלשכה, שלא לדבר על כך שביקורם אינו מתואם מראש, היא הייתה בטוחה שנשיא האוניברסיטה לא ישמח לראות אותם, הוא לא יהיה מרוצה אם היא תכניס אותם.
לשם הנימוס בלבד היא שאלה לרצונם. – ‘אנחנו מאוד נשמח לפגוש את נשיא האוניברסיטה’, אמר האיש בקול רך ועדין. – ‘לא קבעתם פגישה’ ציינה המזכירה ובקשה לסיים את העניין. אבל הקול הרך היה נחוש: – ‘אולי בכל זאת? אנחנו מוכנים להמתין, אולי יהיו לו כמה דקות עבורנו’. – ‘לא. הוא עסוק ויהיה עסוק גם כל היום, הוא לא יוכל לראות אתכם’. חידדה המזכירה את חוסר שביעות הרצון שלה מהפגישה. – ‘בכל זאת נמתין!’ אמרו שניהם יחד והתיישבו בצד, נבלעים בפשטות בתוך הלשכה המפוארת.
הם ישבו שם שעה ארוכה ולא זזו ממקומם, המזכירה ניסתה לרמוז להם שוב ושוב שאין סיכוי, אבל הם לא נרמזו, הם המשיכו לשבת כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותם, וכשחלפו כמה שעות החלה המזכירה לחוש שלא בנוח. היא דפקה קלות על דלתו של נשיא האוניברסיטה וסיפרה לו על השניים הממתינים לו כבר כמה שעות למרות שלא קבעו פגישה, ‘אולי אם תקדיש להם כמה דקות יסכימו לעזוב’.
בחוסר שביעות רצון בולט הסכים הנשיא לראות את בני הזוג שמחכים לו כבר שעות, הוא קיבל את פניהם בקרירות והורה להם לשבת. הם הציגו את עצמם כלילנד וג’יין והוא קטע אותם בחוסר סבלנות מבקש לשמוע לשם מה הגיעו.
הם סיפרו לו שבנם למד באוניברסיטה במשך שנה שלימה, הוא אהב מאוד את המקום והתפתח יפה בלימודיו, הם צפו לו עתיד מזהיר אך כנראה שמשמים רצו אחרת והוא מת בתאונת דרכים. שתיקה השתררה לרגע, דמעה קלה בצבצה בעיניה של ג’יין, הנשיא כחכח בגרונו כמבקש להמשיך ולהגיע ללב העניין. ‘תראה,’ אמר לילנד, ‘חשבנו להקים איפשהו בקמפוס יד לזכרו, להנציח את שמו במקום שכל כך אהב’.
אצבעותיו של הנשיא נעו בעצבנות על השולחן, עיניו התמקדו אי שם בחלל החדר, ‘אדוני, זה בלתי אפשרי!’. אחרי רגע של תדהמה מן הצד השני, המשיך הנשיא להסביר: ‘המדיניות שלנו אינה מאפשרת להקים אנדרטה לזכרו של כל תלמיד, אילו היינו נוהגים כך היה הקמפוס נראה כבית קברות ולא כאוניברסיטה, זה בלתי אפשרי!’ שב וחתם.
‘סליחה אדוני’, שמר לילנד על קור רוחו, ‘לא חשבנו להקים אנדרטה, רצינו לבנות בניין שלם לזכרו של בננו’. ‘בניין?!’ פלבל הנשיא בעיניו בתימהון גובר, ‘יש לכם מושג כמה עולה להקים בניין באוניברסיטה?! רק עכשיו סיימנו את בניית הבניין לפיסיקה ועלותו הסתכמה בשבעה וחצי מיליון דולר, תבינו על מה אנחנו מדברים’.
שתיקה השתררה בצד השני של השולחן, הנשיא היה בטוח שסוף סוף הם ירדו ממנו וילכו כלעומת שבאו. ג’יין הביטה בלילנד ולילנד החזיר את מבטו לג’יין. ‘זה הכול?!’ הם אמרו כמעט ביחד, ‘זה מה שעולה בניין באוניברסיטה?’, ‘כן!’ השיב הנשיא תמה לאן מובלת השיחה. ‘אז למה שלא נקים אוניברסיטה לבד?’ שאלה ג’יין וזכתה להנהון נמרץ מצדו של לילנד. עיניו הנפולות של הנשיא הצביעו על מה שחש בלבו באותם רגעים.
ג’יין ולילנד סטנפורד יצאו משם, ותקופה לא ארוכה לאחר מכן הוקמה בפאלו אלטו, קליפורניה, אוניברסיטת סטנפורד על שמו ולזכרו של לילנד סטנפורד הבן שנשיא הרווארד בטיפשותו לא רצה להנציח.
הסיפור לשבת היום הוא סיפור שמסתובב ברשת והוא כנראה סיפור אמיתי