אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב-9/6/17

מולה פגש אדם מזעיף פנים הולך בדרך אל העיר. “מה קרה?” הוא שאל.
האיש החזיק חבילה מרופטת וגנח: “כל מה שיש לי בעולם הזה, בקושי ממלא את השק העלוב הזה”.
“חבל” אמר מולה, חטף את השק מידי האיש ורץ איתו במורד הדרך.
האיש שאבד הכל, פרץ בבכי, והמשיך ללכת, יותר אומלל מאשר קודם.
בינתיים, מולה רץ מעבר לעיקול ושם את השק באמצע הדרך, במקום בו האיש יהיה מוכרח לעבור. כשהאיש ראה את השק שלו מונח על הדרך לפניו הוא צחק בשמחה גדולה וצעק “השק שלי! חשבתי שאיבדתי אותך!”
מולה שהתחבא מאחרי השיחים התבונן במתרחש וגיחך לעצמו: “ובכן, זו דרך אחת לגרום למישהו להיות מאושר!

חומר למחשבה: בשק של כולנו יש כל כך הרבה. האם אנחנו צריכים לחכות שהוא ילקח מאיתנו כדי ללמוד לשמוח בו? בקורס האינטרנטי החינמי “איך יוצרים אושר” אני מלמדת בין השאר למה הרגלי חשיבה רואי יש הכרחיים לאושר, ואיך לפתח אותם. 

את הסיפור לשבת היום מצאתי בקובץ סיפורים סופיים באתר באנגלית.

נשלח ב-26/5/17

שני אנשים יצאו לדיג. האחד, דייג ותיק ומנוסה והשני טירון.

בכל פעם שהדייג המנוסה תפס דג, קטן או גדול, הוא הכניס אותו לצידנית עם קרח, שלא יתקלקל.

בכל פעם שהדייג הטירון תפס דג גדול, הוא הביט בו, ואז זרק אותו חזרה למים. הדייג הוותיק הסתכל בסקרנות על האיש שלצדו וראה איך הוא חוזר על המעשה שוב ושוב לאורך היום.

בסופו של היום, כאשר הדייג הותיק נלאה מלראות את הבזבוז המשווע הזה של דגים גדולים וטובים, שאל את הטירון: “למה אתה עושה את זה? למה אתה זורק את כל הדגים הגדולים בחזרה למים?”

ענה לו הדייג החדש: “כי יש לי בבית רק מחבת קטנה”…

חומר למחשבה: האם גם אנחנו זורקים מאיתנו והלאה הזדמנויות, חלומות ותכניות שנקרים בדרכנו, כי אנחנו חושבים שהמחבת שלנו קטנה מדי עבורם?

הסיפור לשבת היום לקוח מספרה של מיכל דליות “אין ילדים רעים”.  אני קיבלתי אותו מעדה חראזי, המורה ליוגה המקסימה שלי.

נשלח ב-12/5/17

לפני כמה שנים נפטר איש עסקים מצליח שהיה ידוע בעושרו הרב, כמו גם בגמילות החסד שלו ובתרומותיו למי שנזקק.

עוד כששכב על ערש דווי הפקיד ביד ילדיו שתי מעטפות סגורות וציווה לפתוח אותן אחרי מותו. כשנפטר הם גילו שעל הראשונה כתוב ‘לפתוח בעת ההלוויה’ ועל השנייה ‘לפתוח בתום השבעה’.

בעת ההלוויה נפתחה הראשונה והתברר שכתובות בה בסך הכול שש מילים: “אני מבקש לקבור אותי עם גרביים”.

הבנים רצו למלא את בקשתו האחרונה של אביהם, אך החברא קדישא התעקשו שלפי ההלכה לא קוברים אדם עם גרביים. כל תחינותיהם, צעקותיהם ואיומיהם לא הועילו והאב נקבר בלי גרביים.

כולם ציפו בקוצר רוח לסוף השבעה כדי לגלות את סודה של המעטפה השניה. כל בני המשפחה והחברים התכנסו והבן הבכור נטל לידיו את המעטפה בידים רועדות ופתח אותה. על הדף שבפנים היו כתובות המילים הבאות:

“בני היקרים, אני יודע שקברתם אותי בלי גרביים. עכשיו גם אתם יודעים שלא משנה כמה כסף ורכוש יש לכם בעולם, כשאתם עוזבים אותו לא תוכלו לקחת איתכם אפילו זוג גרביים״.

חומר למחשבה: רבים מאיתנו ממוקדים בהשגת רכוש, כסף והצלחה. אבל יום אחד כל אחד מאיתנו יעזוב את העולם הזה – וכשזה יקרה, לא נוכל לקחת איתנו אפילו זוג גרביים… המודעות לזה גורמת לנו לשאול שאלות לא פשוטות על משמעות החיים ומטרותיהם.

סיפור שמסתובב ברשת בכמה גרסאות.

לכל מי שרוצה להתבונן באומץ על השאלות הלא פשוטות האלה ואולי לחשב מסלול מחדש, אני ממליצה בחום על סדרת הסרטונים “מפת הדרכים לחיי ההגשמה שלך” שיצר הקולגה שלי שמוליק שמואל.
לצפייה   כאן

נשלח ב-28/4/17

מאז גיל 4 אני מגמגם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד, עד כדי כך שלפעמים לא יכולתי ממש לדבר. יחד עם זה הייתי ילד מאוד נמרץ, היו לי המון חברים, הייתי ספורטאי מצטיין וגם תלמיד לא רע. בקיצור, ילד די שמח… ובכל פעם שהיה איזשהו ריב בחבורה, בכל פעם שמישהו רצה לפגוע, תמיד היה לי את כלי הגמגום. וזה עבד. תמיד.

יום אחד, בגיל 6, חזרתי הביתה בוכה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק בכיתי. בערב, אבא שלי חזר מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נכנס אלי לחדר ושאל מה קרה. לא עניתי. הוא המשיך. לא עניתי. בסוף אמרתי לו: “אני שונא את אלוהים…” אני חושב שהוא לקח את זה קצת קשה.

בבוקר, אבא שלי העיר אותי עם סיפור:

למעלה בשמיים יש מפעל ענק של תינוקות, בו כל המלאכים עובדים בקצב מסחרר, סביב השעון ומייצרים תינוקות לכל העולם. הלחץ בעבודה מטורף, יש להם הזמנות מסין, מיפן, אמריקה, אירופה, אפריקה, אוסטרליה וכן, גם מישראל.

בכל אופן, העבודה רבה, הזמן קצר והכול חייב להיות מדויק. למלאכים יש מתכונים מיוחדים ליצירה של כל סוג וסוג של ילדים. יש חומר שכל, חומר יופי, חומר גובה. יש חומרים לתכונות טובות, יש חומרים לתכונות רעות. הכול מדויק.

יש גם מכונות ענקיות, ממש בגודל של כל החדר. המלאכים עובדים קשה כל יום, מבוקר ועד ערב. כמעט בלי הפסקות. ישנים במשמרות, אוכלים בעמידה. כל השבוע.

ביום שישי קצת לפני הצהריים, נשמע בשמיים קול צלצול עדין. המלאכים מכבים את מכונות ייצור הילדים, מכבים את האור במפעל התינוקות והולכים להתארגן לקראת השבת.

כל מלאך מתקלח במקלחת חמה, אח”כ כולם הולכים לישון שנת צהריים. לקראת ארוחת השבת לובשים המלאכים כנפיים חגיגיות, הילה מיוחדת לשבת, בגדים לבנים.

את הארוחה מכין אלוהים, והיא מלאת כל טוב של אוכל ושתייה. המלאכים מספרים סיפורים, אלוהים גם, כולם שרים, רוקדים, נרגעים.

אחר כך כולם הולכים לישון – הם הרי עייפים משבוע העבודה הקשה. לפנות בוקר, כולם עוד ישנים, אבל מי לא עייף? אלוהים.

אבל גם אלוהים לא עובד בשבת. הוא לא עושה גשם ולא עושה שמש, לא עושה שלום וגם לא מלחמות. הוא לא מחליט החלטות ולא מכנס ישיבות, הכול עובד בצורה אוטומטית. אז אלוהים מתגנב, בלי שאף אחד שם לב, למפעל התינוקות. הוא אוסף שאריות חומרי ילד מכל השולחנות, הולך לו לשולחן צדדי, ומכין לו ילד לבד.

וכשאלוהים עושה משהו – הוא עושה אותו הכי טוב שאפשר, בלי מתכון, בלי תכנון, מכל הלב. אז הוא שם יותר חומר שכל, ויותר חומר אופי ויותר חומר יופי, הוא שם רק תכונות טובות.

ואז – אלוהים מבין שהוא עשה ילד מושלם מדי. הוא הרי לא יכול לשלוח לעולם ילד מושלם, כי כולם ידעו מיד שאת הילד הזה עשה אלוהים. אז הוא עושה בילד פגם קטנטן, לא חשוב, זניח מאוד. ילד אחד הוא עושה קצת צולע, ילד אחר הוא עושה קצת פוזל, אחר קצת שמנמן, ילד רגיש מדי, וגם ילד אחר הוא עושה קצת מגמגם…

לילדים האלה קוראים ילדים של שבת. ואתה בני, אתה ילד כזה. ילד של שבת!

לא יודעת למה, אבל הסיפור הזה מרגיש לי כמו חיבוק… לא חשוב מה ה”גמגום” הספציפי של כל אחד מאיתנו, כולנו ילדים של שבת… כולנו ילדים של אלוהים.

סיפור שמסתובב ברשת. הגרסה שלפניכם מתוך אתר בא במייל

נשלח ב-7/4/17

הסיפור קצת ארוך אבל מקסים, כדאי לקרוא עד הסוף כדי להבין את הקשר לחג החרות!

מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה… מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו… הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה”. האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: “גברתי הכובע פשוט הולם אותך”. הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה:”גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך”.

מריה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשעברה ליד בית הקפה שהייתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: “הי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב… מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ’ בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. “מריה” היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה”. “כן אמא” אמרה מריה “זה הכל בזכות הכובע”.

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: ” מריה, איזה כובע?” מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב…

חומר למחשבה: זה לא הכובע שהוציא את מריה לחופשי, זה המחשבות שלה שהשתנו. המחשבות שלנו הן פרעה שמשעבד אותנו, ויכולות להיות גם משה שיוציא אותנו לחופשי.

מקור הסיפור אינו ידוע. אני שמעתי אותו לראשונה מחברתי הותיקה ציפי, לה שלוחה תודתי העמוקה.