נשלח ב 12/2/16
לפני מאתיים שנה בערך, בעיירה קטנה, אי שם במזרח אירופה, צעד שלמה, דור שלישי לחייטים, ברחובות המושלגים. הוא נעצר ליד בית הרב, צריף פשוט שנבנה מחדש לאחר שהוצת על ידי שיכורים והקיש בדלת.
“לפני חודשיים-שלושה נחת עלי ענן של עצבות,” סיפר לרב הזקן, “שום דבר לא מעניין אותי. העבודה משעממת, לאוכל אין טעם, הילדים מתישים והאישה לא מפסיקה לזעוף. כשאני ער – בא לי לישון, אבל כשאני מנסה להירדם – השינה לא באה. כל לילה אני רק מהרהר בכך שהחיים הם הבל הבלים, שטויות ברוטב, לשם מה להתאמץ?! להלחם על פרנסה, על גידול הילדים?! אם בסופו של יום מחכה לכולנו רק בור קפוא באדמה?! ניסיתי לגרש את המחשבות הללו בתפילות, ביין, בריקודים, אבל כלום לא עוזר ואם אשתי לא הייתה מתעקשת שאדבר איתך – בטח כבר הייתי מטפס לראש ההר ומשליך את עצמי לתהום. נגמרו לי הכוחות, רבי – מה אעשה?”
הרב בהה באיש האומלל, האבוד, המוטרף, ליטף את זקנו, גירד בפדחת ולבסוף אמר: “מרק!”
“מרק, רבי?!”
“עליך להכין מרק. לא סתם מרק, אחד מיוחד!!! את המים עליך לשאוב מהבאר, שבקצה השני של העיירה, לצעוד איתם הביתה, להרתיח ולבשל בהם ירקות טריים, שקנית במו ידיך. והכי חשוב: ברגע שהמרק מוכן – הענק אותו במתנה לשכן שרבת איתו.”
“איך ידעת שרבתי עם מנדל?”
“כי לכולם יש איזה מנדל שהם רבו איתו…”
“אבל איך המרק ישפר לי את המצב-רוח?”
“חזור אלי יום לאחר מכן ואגלה לך.”
שלמה הנהן, רכס מעיל, לבש כובע וצעד הביתה. אשתו וילדיו כבר ישנו כשחזר, אז הוא נשכב במיטה, בהה בתקרה ולא נרדם, אבל במקום לחשוב על קפיצה מההר – הוא הרהר במרק…
למחרת צעד שלמה, עם סיר ריק, אל קצה העיירה. בקצה הרחוב עמדה באר עתיקה, טחובה, שלמה שאב ממנה מים בזמן שנערים משועממים צעקו לו: “יהודון מסריח”. אחד מהם גם זרק עליו אבנים.
שלמה, שהורגל להרכין ראש בפני הגויים, איבד בשבועות האחרונים לא רק את שמחת החיים אלא גם את הפחד למות: הוא הישיר אליהם מבט – וקילל אותם בעברית. הנערים החליטו שהוא מכשף, נמלטו בצעקות ושלמה המופתע התמלא בגאוות ניצחון, הרים את הסיר וצעד משם, בגו זקוף.
זה היה יום חורף יפיפה, שמש בהקה ברקיע וערמות השלג נצצו מלובן. שלמה, שהתרגל לצעוד היישר מהמתפרה הביתה מבלי להביט לימין או לשמאל, נהנה מהטיול באוויר הקריר ומקרני החמה שליטפו את פניו. הוא הבחין שבתים חדשים נבנו מסביבו, אחרים נהרסו, דרכים נסללו, עצים נשתלו. העולם חי, נושם ולא מפסיק להשתנות, הוא חשב, ומה אם גם אנחנו חלק מהשינוי? מה אם לא ‘באנו מעפר ואליו נשוב’ – אלא החיים והמוות הם רק תחנות? חלק מתנועה אינסופית, שאינה ניתנת לעצירה…
ולפתע לא צעד יותר ברחוב, אלא גם בשדה שהיה שם בעבר, לפני שנבנתה העיירה, וגם בעיר ענקית עם מגדלים עצומים שתבנה פה בעתיד, ומסביבו צעדו כל אלו שחיו ומתו ועתידים להיוולד, מתמזגים זה בזה בתנועה צבעונית ושוצפת.
“הכל משתנה…” הוא אמר לעצמו ובפעם הראשונה, מזה חודשים, החל להאמין שמצב הרוח הנורא שתקף אותו מיום שאימו הלכה לעולמה – יפנה סוף סוף את מקומו להרגשה חדשה וטובה יותר.
שלמה עצר בשוק וקנה ירקות מאיכר שלא הפסיק להתלונן שהכפור פגע בגידוליו. הוא הבחין, שתוך כדי דיבור, האיכר לא הפסיק ללטף תפוח האדמה, כאילו היה זה תינוק, ועלתה בו מחשבה שבדיוק כמו בן אדם – גם לירק יש סיפור חיים; הוא נזרע בעמל, גדל במאמץ ונולד בזיעה מלוחה. לרגע אפילו ריחם עליו שבקרוב ייחתך ויושלך למים רותחים.
“לא יאמן, שלמה,” הוא לעג לעצמו, “אתה מרחם על תפוח אדמה – אבל את עצמך התכוונת לזרוק מהצוק. מה?! חייך לא שווים יותר מבטטה?! כמה שנים לקח לגדל אותך? כמה מאמץ? כמה דמעות?”
שלמה שב לביתו, הרתיח מים, קצץ ירקות והשליך למרק. “נחמד לעשות דברים שמעולם לא עשיתי,” אמר לאשתו. “אם כך, אני בטוחה שתשמח גם לנקות אחריך,” היא דחפה לו מטאטא ביד.
את המרק המוכן הוא נשא מעבר לרחוב, אל ביתו של שמואל מנדל, שעימו רב לפני שנים ומאז לא דיברו. מנדל הופתע לראותו ועוד יותר מהמרק. “היכנס ונאכל יחד,” הציע, כי חשש ששלמה מתכוון להרעיל אותו. אחרי כמה כוסות י”ש ושתי קערות מרק מהבילות – התפוגגו החשדות והגברים ניסו להיזכר על מה בעצם רבו. הועלו מספר ניחושים ופרצי הצחוק רק הלכו וגברו כשהבינו שהשקיעו שנים בתיעוב הדדי בגלל משהו שבכלל לא זכרו. בסוף הערב נפרדו בחיבוק גדול ומנדל, שסחר בבשמים, העניק לו בקבוקון בריח ורדים, שיביא במתנה לאשתו.
לילה ירד, כוכבים הבהבו ושלמה המבוסם נשכב על ערימת שלג, בדיוק כפי שנהג בילדותו והביט מוקסם ברקיע. “מה אתה עושה, אבא?” הופיעו מעליו פניה של ביתו בת החמש. “מביט בכוכבים,” הוא סימן לה להצטרף. “אפשר להגיע לשם?” היא נשכבה לצידו והצביעה על כוכב. “לא עכשיו, אבל יום אחד זה יקרה. את יודעת, פעם בני אדם לא ידעו איך לחצות את הים – והנה היום הם שטים בו בספינות.” “אני רוצה לשוט לכוכבים.” אם תשוטי לשם אז נקבע יום, שבו נשכב על הגב, אני פה ואת שם, נביט ברקיע וננופף זה לזה לשלום.” “אין סיכוי, אבא,” היא צחקה וחיבקה אותו, “אני בחיים לא אעזוב אותך!!”
שלמה השכיב את ילדיו במיטה, שר שיר ערש, שאימו שרה לו, וכשנרדמו ניגש לאשתו והעניק לה את הבושם. היא הביטה בו בדמעות. “עד כדי כך את מתרגשת ממי ורדים?” הוא צחק. “אני מתרגשת שהחיוך שלך חזר, יפה שלי,” היא נשקה לשפתיו. נשיקתה המתוקה ועורה הריחני מכל פרח טשטשו את חושיו ולפתע נצמדו זה לזו בתשוקה נשכחת וכשסיימו לאהוב – הוא נרדם, חבוק בזרועותיה.
שלמה ישן טוב וכשהתעורר הלך אל הרב. “הדכדוך עזב, רבי!” הוא סיפר לו בהתלהבות, “ואם הוא יחזור – אני כבר יודע איך להתמודד איתו; קודם כל עלי לזכור שכמו שהוא בא – ככה הוא גם הולך. ומעבר לזה – עלי להתפייס עם אלו שרבתי איתם, לטייל באוויר הפתוח, לעשות משהו שמעולם לא עשיתי, להתייחס לעצמי בכבוד, לצחוק עם ילדי, לאהוב את אשתי והכי חשוב – להודות לאל שברא אותי!”
“ואת כל זה למדת מהכנת מרק?!” בהה בו הרב מבולבל. “למה אתה מופתע, רבי? הרי ידעת שזה מה שיקרה…”
“אגיד לך את האמת,” הודה הזקן, “חששתי מאוד לחייך ולא ידעתי מה לעשות. לכן, עד שאמצא פיתרון – שלחתי אותך להכין מרק, והחלטתי שאם תחזור ועדיין לא אדע איך לעודד אותך – אשלח אותך גם לאפות לחם…”
