אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב- 6/2/15

אדם אחד דיבר עם אלוקים על גן עדן וגיהינום. אמר אלוקים לאדם: “בוא, אני אראה לך את הגיהינום”. הם נכנסו לחדר בו ישבה חבורת אנשים סביב קדירת תבשיל ענקית. כולם היו מורעבים, נואשים, על סף מוות מרעב. כל אחד החזיק כף שהגיעה לקדירה, אך ידית הכף הייתה ארוכה יותר מזרועם, שלא ניתן היה להשתמש בה כדי להגיש את התבשיל לפה. הסבל היה נורא.

“בוא עכשיו אראה לך את גן עדן”, אמר אלוקים כעבור זמן מה. הם נכנסו לחדר נוסף, זהה לראשון – קדירת התבשיל, חבורת האנשים, אותן כפות ארוכות ידית. אבל שם כולם היו מאושרים ושבעים.

“אני לא מבין” אמר האדם, “למה כאן הם מאושרים ובחדר השני כולם אומללים, כשהכול אותו דבר?”, אלוקים חייך. “אה, זה פשוט,” הוא אמר. “בגן העדן הם למדו להאכיל אחד את השני…”

חומר למחשבה: איפה יכול כל אחד מאיתנו ליצור גן עדן ע”י כך שנהיה הראשונים לתת?

פורסם ב 16/1/15

איש אחד נכנס לכפר וניגש לפגוש את חכם הכפר, מורה סופי אחד. אמר האורח: “אני מנסה להחליט אם כדאי לי לעבור לגור כאן או לא. איזה מין כפר הוא זה. מה תוכל לספר לי על האנשים שגרים כאן?” אמר המורה הסופי: “ספר לי איזה אנשים גרים במקום שממנו אתה מגיע”. אמר האורח: “במקום שממנו אני מגיע גרים שודדי דרכים, רמאים ושקרנים.” אמר לו הסופי החכם: “תשמע, זה בדיוק סוג האנשים שגרים כאן”. האורח עזב את הכפר ולא חזר עוד.

חצי שעה מאוחר יותר הגיע לכפר אורח נוסף. גם הוא ניגש לבקר את המורה הסופי. הוא אמר לו: “אני מנסה להחליט אם כדאי לי לעבור לגור כאן או לא. איזה מין כפר הוא זה. מה תוכל לספר לי על האנשים שגרים כאן?” אמר המורה הסופי: “ספר לי איזה אנשים גרים במקום שממנו אתה מגיע”. אמר האורח: “במקום שממנו אני מגיע גרים אנשים נהדרים, טובי לב, מלאי חמלה ואהבה”. אמר לו הסופי החכם: “תשמע, זה בדיוק סוג האנשים שגרים כאן”.

חומר למחשבה: איזה הרגלי חשיבה ופעולה אנחנו לוקחים איתנו מכפר לכפר? (ממערכת יחסים אחת לאחרת, ממקום עבודה אחד לאחר וכו’).

נשלח ב- 2/1/15

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה”ב לשאת הרצאה על הנושא “תכנון זמן יעיל” בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה”ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת “להעביר את החומר”. בעמדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: “אנו עומדים לערוך ניסוי”.

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל. כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: “האם המכל מלא?” כולם השיבו “אכן”.

המרצה המתין מספר שניות ושאל :”האמנם?” ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: “האם המכל מלא?” עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב “כנראה שלא”.

“נכון” השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: “האם המיכל מלא?” הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: “לא”.

“נכון” השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: “איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?” בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: “אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות”.

“לא”, השיב המרצה הזקן. “לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך.”

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: “מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם?

“מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם”. בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

נשלח ב 19/12/14

היה היה פעם כפר הודי, שכל התושבים בו היו עיוורים. יום אחד הלכו לטייל שישה אנשים מהכפר, בדרך פגשו איש רוכב על פיל. האנשים שמעו בעבר על פילים, אך מעולם לא התקרבו לבעל חיים כזה, עכשיו ביקשו מהרוכב להרשות להם לגעת בחיה האדירה. הם רצו לחזור לכפר ולספר לכולם איך נראה פיל.

הרוכב הסכים והוביל כל אחד מששת האנשים לחלק אחר בגופו של הפיל. העיוורים נגעו בחיה וליטפו אותה עד שידעו איך נראה פיל. הם חזרו לכפר נרגשים כדי לספר על חוויותיהם. אנשי הכפר התאספו סביבם לשמוע על הפיל.

האיש הראשון, שמישש את החזה של הפיל, אמר: “הפיל הוא כמו קיר גדול ועבה!” “שטויות,” אמר האיש השני, שנגע בחטים (בשיניים) של הפיל, “הפיל קצר למדי ומעוגל. הוא חלק מאוד וחד. לא הייתי משווה פיל לקיר אלא לחנית!” האיש השלישי, שנגע באוזנו של הפיל, לא הסכים לדבריהם ואמר: “הפיל אינו דומה כלל לקיר או לחנית, הוא דומה לעלה ענק עשוי משטיח צמר עבה. הוא זז כשנוגעים בו.” “לא נכון!” אמר הרביעי, אשר ליטף את החדק, “אומר לכם איך נראה הפיל – הוא דומה לנחש ענקי!” החמישי הביע התנגדות נמרצת. הוא נגע באחת מרגלי הפיל וסיכם: “הפיל עגול ועבה כמו עץ.” העיוור השישי, שניתן לו לרכוב על גבו של הפיל, מחה: “האם אף אחד מכם אינו יכול לתאר נכונה את הפיל! הרי הוא כמו הר ענק מתנודד מצד לצד!”

חומר למחשבה: הזכרו בקונפליקט או וויכוח שהיה לכם לאחרונה עם מישהו. האם יכול להיות ששניכם צודקים, אבל שניכם גם עוורים, וכל אחד מכם רואה רק חלק של הפיל (המציאות)?