אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב 17/4/15

לאחר ימים רבים של נדודים, הגיע לכפר קטן אדם שכל עיסוקו היה מכירת סדקית. האדם הגיע אל הכפר בשעות הלילה מאוחרות , הוא לא הרגיש נוח להיכנס לאחת הבקתות ולישון, ולכן הוא הניח את ראשו על האבן הראשונה שנקרתה בדרכו. בבוקר, כשקם, האדם נבהל מעצם העובדה שגילה כי נח על מצבה… הביט סביבו וראה כי לן הוא בבית קברות.

חרד ומפוחד הביט על גבי המצבה וראה כי כתוב בה: ג’אפור, שנתיים, שלושה חודשים וארבעה ימים.. עבר הלאה וראה שעל המצבה השנייה כתוב: ארונדהטי, שנה, חודש ועשרים יום. וכך הלאה …נחרד מעצם העניין שמא ישנה מגפה התוקפת את ילדי הכפר, ניגש לראש הכפר ושאלו לפשר העניין.

ראש הכפר הרגיעו וסיפר לו את הסיפור הבא: ביום בו ילדים הופכים לבוגרים (משהו כמו בר-מצווה שלנו) מקבלים הילדים פנקס קטן עם עיפרון ועליהם לתלותו על הצוואר יום-יום, שעה שעה, ובדף הפנקס לכתוב ולאסוף את כל רגעי האושר שהם חווים במשך חייהם. דהיינו: אכלתי ארוחה דשנה – 3 דקות, ביליתי במחיצת חברים לשיחה נעימה – שעתיים וכן הלאה.

בבואו של האדם להחזיר נשמתו לבורא, יושבים חכמי הכפר וסופרים את ימי האושר לו זכה האדם בחייו ועל גבי המצבה רשומים בעצם רק את ימי האושר של האדם. אין זה חשוב מתי נולדת, למי וכמה זמן חיית – אומר ראש הכפר. החשוב מהכול הוא כמה זמן איכות ואושר ניצלת בחייך.

חומר למחשבה: איך אנחנו מנצלים את הזמן המוגבל שלנו עלי אדמות?

נשלח ב 3/4/15

מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא במיוחד יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה… מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה ו… הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה”. האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה: “גברתי הכובע פשוט הולם אותך”. הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה:”גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך”.

מריה ניגשה אל המראה הגדולה… הביטה בדמותה המשתקפת… ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה.

כשעברה ליד בית הקפה שהייתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: “הי דרלינג, נראית טוב… חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב… מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ’ בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.

כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. “מריה” היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה”. “כן אמא” אמרה מריה “זה הכל בזכות הכובע”.

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: ” מריה, איזה כובע?” מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים.

היא לא זכרה שהורידה אותו במונית… היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים… היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב… היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו… והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב…

נשלח ב 20/3/15

לפני שנים רבות חי בהודו, איש זקן שהתפרנס למחייתו משאיבת מים ונשיאתם אל הכפר – אל בתי האנשים. לנושא דליים היה אסל עבה ועליו היו תלויים שני דליים גדולים, אותם נשא משני צידי המוט על כתפיו הזקנות. אחד הדליים היה ישן וסדוק, ובזמן שהדלי השני היה חדש ומושלם ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהמעיין עד לבתי הכפר, היה הדלי השני מגיע מלא בחציו ומטפטף….

במשך כל שנות עבודתו של הזקן , היה דלי המים החדש גא בהישגיו, הוא היה מושלם למטרה שלמענה נוצר. בעוד הדלי הזקן והסדוק, הרגיש מבויש ונבוך בשל חוסר שלמותו, הוא הרגיש אשם ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי כמות המים אותה הוא נועד לספק. לאחר שנים של מה שנראה לדלי הסדוק ככישלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים הזקן ואמר לו: “אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך”. “למה?” שאל הזקן “במה אתה מתבייש”? “אני מתנצל על שאני מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים שמסוגל שכני לאסל. במשך השנים האחרונות, עקב הסדק שבגופי, טיפטפו המים ודלפו החוצה כל הדרך במעלה השביל מהמעיין עד לבתי הכפר. בגלל הפגם שבי היה עליך לעשות עבודה כפולה, ומעולם לא קיבלת תמורה מלאה עבור מאמציך” ענה הדלי. נושא הדליים הצטער בשביל הדלי הזקן והסדוק, ובחמלה אמר: “מחר כשנלך אל המעיין, אני רוצה שתשים לב לפרחים היפים הפורחים לצד השביל”.

למחרת, בעודם יורדים במורד הגבעה, הבחין הדלי הזקן והסדוק בשמש המחממת את פרחי הבר המקסימים הפורחים לצד השביל, וזה עודד אותו במעט. אך בסוף היום כשעלו בחזרה אל הכפר שוב הרגיש רע עם עצמו שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שב להתנצל בפני נושא הדליים. נושא הדליים אמר לדלי: “האם שמת לב לכל הפרחים הצבעוניים הפורחים בצד הדרך?” “כן” ענה הדלי הסדוק. “הבחנת היכן הם גדלים?” שאל נושא הדליים.

הביט הדלי הסדוק לאחור וראה שרק בצד אחד של השביל צומחים פרחים. הצד השני היה חרב ועלוב. “רק בצד שלך פורחים פרחים” אמר נושא הדליים. “צד שלך ולא בצידו של הדלי השני, וזה משום שתמיד ידעתי על הסדק מטפטף וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהמעיין, השקיתי את הזרעים בעזרתך, במשך השנים, יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט בהם את ביתי בכפר. אילולא היית כפי שהיית, לא היה ביתי מתברך ביופי הזה”.

נשלח ב-27/2/15

מדען אחד ישב ועבד, אך בנו בן השבע נסה למשוך את תשומת ליבו שוב ושוב. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך לשחק במקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל להעסיק את הילד. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק. ´אתה אוהב פאזלים´ הוא אמר, ´קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך´.

המדען חשב שייקח לילד זמן רב עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל לא עבר זמן רב והוא שומע את קולו של הבן קורא לו ´אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול´.המדען התקשה להאמין: ´זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפת עולם שמימיו לא ראה´

אבל הוא הניח את רשימותיו וניגש לבנו, כשהוא משוכנע שהוא הולך לראות עבודת הדבקה לא רצינית. להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן. ´איך עשית את זה?´ שאל המדען את בנו ´הרי לא ידעת איך נראה העולם?´

´אבא´, ענה הילד, ´אני באמת לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם´.

חומר למחשבה: מה אני לא אוהבת בעולם? איך אני יכולה לתקן את הדבר הזה בתוכי? או כמו שאמר מהטמה גנדי: “be the change you want to see in the world”

נשלח ב 13/2/15

לפני שנים רבות חיה בסין נערה בשם לי-לי. היא התחתנה ועברה לגור עם בעלה וחותנתה (אם בעלה). מיד עם הגיעה, גלתה לי-לי שחותנתה היא אישה קשה ביותר. החותנת מתחה ביקורת על לי-לי ורדתה בה ללא הרף. תוך זמן קצר הבינה לי-לי שיש לה חותנת בלתי נסבלת ואין סיכוי שהן תסתדרנה ביניהן. לי-לי היתה מתוסכלת מלשונה החדה והמעליבה של חותנתה, תסכול שהלך והעמיק ולווה לא פעם בוויכוחים קולניים.
הכעס והאומללות בבית גרמו ללי-לי ולבעלה מצוקה גדולה. בצר לה, פנתה לי-לי לרופא כפרי בשם מר חואנג, אשר עסק בצמחי מרפא ואיתו הייתה בקשר. היא סיפרה לו על המצב ושאלה אותו אם יוכל לתת לה רעל כלשהו שבאמצעותו תוכל להרעיל את החותנת ולשים קץ לסבל שלה.

מר חואנג השיב לה: “אני מבין את הבעיה ולכן אתן לך פורמולת צמחים אשר תרעיל את חותנתך באיטיות רבה. פעם ביומיים, הכיני ארוחה טעימה והכניסי מעט מצמחים האלו לתוך המנה שלה. כדי שהפורמולה תפעל, עליך לעסות את כתפיה וראשה של החותנת וכדי שאיש לא יחשוד בך כשהיא תמות, עלייך לנהוג בידידות רבה כלפיה: תמנעי מוויכוחים, הרבי לציית לה ולמלא את משאלותיה והתייחסי אליה כמו למלכה”.

לי-לי הודתה למר חואנג ומיהרה לביתה כדי להתחיל במימוש מזימת הרצח של חותנתה. היא זכרה את המלצתו של מר חואנג בנוגע למניעת חשדות ולכן שלטה במזגה, צייתה לחותנת והתייחסה אליה כאילו היתה אמה וטפלה בה בעיסוי .

בתוך ששה חדשים, השתנה המצב בבית. לי-לי למדה לשלוט ברוחה עד כדי כך מעט אף פעם לא התרגזה או איבדה עשתונותיה. במהלך ששת החודשים הללו היא נמנעה מכל וויכוח עם החותנת. בזכות זאת שהיא הייתה חביבה יותר, השתנתה הגישה של החותנת כלפי לי-לי והיא התחילה לאהוב אותה כמו בת. היא ספרה לקרוביה כי לי-לי היא היא הכלה הכי טובה שיכלה למצוא. לי-לי וחותנתה נהגו עכשיו זו בזו כאם ובתה וכל זאת לאושרו של בעלה של לי-לי.

לאחר זמן חזרה לי-לי למר חואנג בבקשה לעזרה אחרת: “מר חואנג, עזור לי למנוע מהרעל להמית את חותנתי. היא הפכה להיות אשה נעימה ואני אוהבת אותה כמו את אמי”. מר חואנג חייך והשיב לה: “אין לך צורך לדאוג. מעולם לא נתתי לך רעל כלשהו. הצמחים שנתתי לך היו צמחים לחיזוק הצי והדם ולשיפור הבריאות. הרעל היחיד שהיה קיים היה בגישתך כלפי חותנתך, אבל הוא אינו קיים עוד והתפוגג בשל האהבה שהענקת לה”.

חומר למחשבה: איזה מערכת יחסים בחיי אני יכולה לשנות, אם אפעל ב-“שיטת לי-לי”?