יום אחד הגיע לכפר קטן והתיישב בככר בכפר. מיד החלו להאסף אנשים לשמוע את סיפוריו. בקהל היתה גם נערה עניה, יתומה, שהשאירה את אחותה הקטנה ממנה בבית חולה, ויצאה לחפש מזון ותרופה בשבילה. בדרכה הגיעה לככר הכפר והצטרפה למאזינים.

עיניו של מספר הסיפורים סרקו את קהל המאזינים וננעצו בעיניה של הנערה הענייה שעמדה בקצה הקהל הגדול. הוא התבונן בה רגע אחד, בריכוז עז, ואז פנה לשק האבנים בחר מתוכו אבן אחת, הצמיד אותה לליבו והחל בסיפורו.

כל זמן שסיפר לא משו עיניו ולו לרגע מעיני הנערה, אך כל אדם שישב בקהל מוכן היה להשבע שלו עצמו, במיוחד בשבילו ועבורו מיועד הסיפור.

בסיום הסיפור קרב המספר אל הנערה הושיט לה את ידו והניח בכף ידה את האבן בה החזיק. היתה זו אבן פשוטה למראה. “שובי לביתך וספרי את הסיפור הזה לאחותך החולה” אמר.

חזרה הנערה הביתה, וכבר מבחוץ שמעה את קולות השיעול הרמים של אחותה הצעירה. “אני מצטערת אחותי” אמרה, “לא מצאתי אוכל ולא תרופה, אבל פגשתי מספר סיפורים פלאי שנתן לי אבן וסיפור בשבילך”. והיא החזיקה את האבן בכף ידה, וסיפרה את הסיפור ששמעה זה עתה בככר הכפר.

“זה מרווה יותר מכל משקה” אמרה האחות החולה. “ספרי לי שוב”. והיא ספרה.

“זה טעים יותר מכל מאכל” אמרה האחות החולה. “ספרי לי שוב”. והיא ספרה.

“זה מרפא יותר מכל תרופה” אמרה האחות החולה. “ספרי לי שוב”

וכך סופר הסיפור שוב ושוב עד ששתי האחיות נרדמו.

בבקר, התעוררה האחות הגדולה בדאגה, קרבה למיטת אחותה, והופתעה לגלות שאחותה נושמת בשלווה נשימות קלות עדינות ומשחררות. היא חשה באבן המונחת בכף ידה ופתחה אותה. קרן שמש ראשונה של בוקר האירה את האבן בכף ידה. אבן ירוקה, אזמרגדית, שפסים עדינים של זהב וכסף יצרו בה רקמת פלא…