האור הגנוז

פורסם ב 04/10/19

שלום חברים יקרים, הסיפור לשבת היום הוא הסיפור על האור הגנוז, שמופיע ברשת בהרבה וריאציות ואינני יודעת מה מקורו. שבת שלום שנה טובה וחתימה טובה!

כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את האור הראשון, עוד טרם שנבראה השמש, לא נברא הירח ועדיין לא נבראו הכוכבים… זה לא היה אור רגיל. האור הראשון היה אור מיוחד. אור פנימי עוצמתי במיוחד. אור רוחני, שאדם יכול היה לראות בו מסוף העולם ועד סופו.

ראה הקדוש ברוך הוא שבני האדם יפרו וירבו ורובם עלולים לעשות שימוש לרעה באותו אור יקר וטוב. החליט הקדוש ברוך הוא לגנוז את אותו האור ולברוא במקומו את השמש והירח והכוכבים שיאירו ליצורים החיים על הארץ.

נמלך הקב”ה בדעתו – היכן כדאי לגנוז את האור? באו המלאכים והחלו לייעץ לו.

אמר המלאך גבריאל: אלהי השמים! גנוז את האור הרחק על הירח – לעולם לא יצליח האדם לטפס גבוה כל כך… ענה הקב”ה: לא, יום יבוא והאדם יבנה לו חללית ויגיע לירח ולכוכבים. אין זה טוב לגנוז שם את האור…

אמר המלאך רפאל: ריבונו של עולם! הטמן את האור עמוק, עמוק במעמקי האוקיאנוס, לשם בוודאי לא יגיע האדם לעולם! לא! ענה הקב”ה, ביום מן הימים יבנה האדם כלי אדיר הנקרא צוללת ובעזרתו למעמקי האוקיינוסים הוא עתיד להגיע. גם זה לא רעיון טוב…

וכך עמד כל מלאך ומלאך והציע רעיון חדש. את כולם דחה הקב”ה, כי ידוע ידע שאין מקום שיבצר מן האדם להגיע ולחפש בו.

לבסוף לחשה השכינה – יש מקום אחד שאם נטמין בו את האור לעולם לא ימצא אותו האדם. זהו המקום היחידי שבו הוא יפחד לחפש… היכן הוא המקום הזה? שאלו כולם.

עמוק בלבו של האדם, אמרה השכינה! זהו המקום היחידי שבו האדם לא ירבה לחטט ומי שיעמיק וימצא שם את האור הגנוז – הרי ראוי הוא לו.

ריבונו של עולם הנהן בהסכמה…

אני מאחלת לכולנו שנשכיל להעמיק ולמצוא את האור הגנוז בתוכנו ונצליח להשתמש בו כדי להאיר את העולם. 

האבנים הגדולות בחיינו

פורסם ב 29/9/19

שלום חברים יקרים, הסיפור שבחרתי לשלוח לכם היום הוא סיפור ידוע יחסית, אבל אני חושבת שגם למי שמכיר אותו כדי להזכר בו היום, לקראת השנה החדשה שבפתח.

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה”ב לשאת הרצאה על הנושא “תכנון זמן יעיל” בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה”ב.

ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת “להעביר את החומר”.

בעמדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: “אנו עומדים לערוך ניסוי”.

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל.

כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: “האם המכל מלא?” כולם השיבו “אכן”.

המרצה המתין מספר שניות ושאל :”האמנם?” ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: “האם המכל מלא?”

עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב “כנראה שלא.”

“נכון” השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: “האם המיכל מלא?”

הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: “לא!”

“נכון” השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: “איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?” בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: “אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות”.

“לא”, השיב המרצה הזקן. “לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך.”

חברים יקרים, ערב ראש השנה הוא זמן מצוין לשאול את עצמנו: מהן האבנים הגדולות בחיי? מה הדברים שאני רוצה להכניס למיכל חיי קודם כל, לפני שהוא מתמלא בכל החצץ, החול והמים של הריצות הסידורים והמשימות האינסופיות?

חדשות טובות

פורסם ב20/9/19

שלום חברים יקרים, את הסיפור לשבת היום שמעתי או קראתי לפני שנים והשבוע נזכרתי בו. מאחר שלא מצאתי את הסיפור המקורי כתבתי גרסה משלי לפי הזכרון. מתחתיו כרגיל מתנה לשבת ומידע על הפעילויות הקרובות. שבת שלום!

דוד היה אדם אמיד שהיה ידוע בנדיבותו ובתרומותיו לנזקקים. יום אחד הגיעה למשרדו אישה שבקשה עזרה כספית עבור דניאל בנה הקטן שחולה במחלה קשה. דוד הוציא את ארנקו ותרם בנדיבות.

לאחר מספר ימים נכנסה מזכירתו של דוד למשרד נסערת. נודע לה שלאישה שבקשה תרומה עבור הילד החולה אין בכלל ילד, והיא פשוט נוכלת שמוציאה כספים מאנשים במרמה.

“את רוצה להגיד לי שאין ילד חולה בשם דניאל?” שאל דוד וחיוך אמיתי התפשט על פניו. “אלו החדשות הכי טובות ששמעתי היום”.

הסיפור הזה מדגים את הכוח של המחשבות שלנו. מידע שהיה גורם סטרס עבור המזכירה, היה חדשות טובות עבור דוד.

אחת הדרכים הכי יעילות להפחית את הסטרס בחיינו היא לשנות את צורת החשיבה שלנו

החיים בסטרס

פורסם ב13/9/19

שלום חברים יקרים, הסיפור לשבת היום הוא סיפור אמיתי על מחקר מעניין. מתחתיו כרגיל מתנה לשבת ומידע על הפעילויות הקרובות. שבת שלום!
במחקר שנעשה נתנו לשתי קבוצות פרחי כמורה מבחן – להכין דרשה על עזרה לחלשים.קבוצה אחת קיבלה יום להכין את הדרשה, והשנייה שעתיים.בדרכם לכנסיה הכמרים פגשו קבצן שביקש עזרה. האם הם יעזרו לו ויקיימו את מה שהם אומרים לאחרים? זה היה המבחן האמיתי!הסתבר שזה תלוי בלחץ שלהם.רוב הכמרים בקבוצה שהתכוננה יום מראש הגיעו בנחת לכנסיה ועזרו לקבצן. לעומת זאת, מבין אלו שהגיעו בריצה, כי היו להם רק שעתיים להתכונן, כמעט אף אחד לא עזר לו…
את הסיפור על המחקר הזה שמעתי לפני כמה שנים מקולגה שלי שהוא מומחה להפחתת מתחים. משתמע ממנו שהסטרס בו כולנו חיים הופך אותנו לאנשים פחות טובים…

הדרך לאן?

פורסם ב6/9/19

שלום חברים יקרים, את הסיפור לשבת היום מצאתי בספר סיפורי חכמה ולב שליקט וערך אלון רז. מתחת לסיפור מידע על הפעילויות הקרובות. שבת שלום!
נזיר אחד הלך לאטו ביער. פתאום קפץ מולו מבין העצים חייל וכיוון אליו רובה. “מי אתה, לאן אתה הולך, מה אתה מחפש שם?” קרא החייל אל הנזיר.במקום לענות על השאלות פנה הנזיר אל החייל ושאל: “אתה חייל נכון? כמה משלמים לך כל חודש?””עשר מטבעות זהב” ענה החייל.הנזיר אמר לו: “אני אשלם לך חמישים מטבעות אם בכל יום תעמוד כאן ותשאל אותי את שלוש השאלות האלה – ‘מי אתה, לאן אתה הולך, מה אתה מחפש שם?”
בלי חיילים ובלי מטבעות זהב, כדאי בתחילת כל יום להזכר מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים ללכת. כמו שמכוונים את הוייז לפני נסיעה…

סיפור לשבת-תלונות

פורסם ב30/8/19

שלום חברים יקרים, בכל יום שישי אני שולחת לקהילת הקשר שלי סיפור לשבת. הסיפור היום הוא ספור בדיחה ששמעתי לראשונה לפני שנים מידידי היקר מושיקו, וגיליתי שהוא מופיע ברשת בהרבה אתרים של סיפורי זן. מתחת לסיפור מידע על הפעילויות הקרובות. שבת שלום!
היה פעם מנזר שחוקיו היו מחמירים ביותר. בעקבות נדר של שתיקה, אסור היה לדבר כלל, אך היה יוצא מן הכלל לחוק זה. בכל עשר שנים היה מותר לכל נזיר לומר שתי מילים בלבד. לאחר שבילה את עשר השנים הראשונות שלו במנזר, ניגש נזיר אחד אל אב המנזר. “עברו עשר שנים,” אמר אב המנזר, “מה הן שתי המילים שברצונך לומר?””המיטה קשה…” אמר הנזיר.”אני מבין,” ענה אב המנזר.עשר שנים מאוחר יותר, הנזיר חזר אל משרדו של אב המנזר. “עברו עוד עשר שנים,” אמר אב המנזר. “מה הן שתי המילים שברצונך לומר?””האוכל מגעיל…” אמר הנזיר.”אני מבין,” ענה אב המנזר.עברו עשר שנים נוספות והנזיר נפגש שוב עם אב המנזר אשר שאל, “מה הן שתי המילים עכשיו, לאחר עשר שנים אלו?””אני עוזב!” אמר הנזיר.”ובכן, אני יכול להבין,” ענה אב המנזר. “מאז שבאת אתה רק מתלונן.”
חברה יקרה שלי אמרה לי שאין צורך לכתוב “הסבר” או “מוסר השכל” או “חומר למחשבה” מתחת לסיפור, שיותר נכון לתת לקוראים להבין ממנו לבד מה שהם מבינים. הפעם החלטתי להקשיב לה…

הנחש והארנב

פורסם ב 23/8/19
שלום חברים יקרים, הסיפור לשבת היום לכבוד חום הקיץ והבחירות הקרובות הוא ספור בדיחה ששלחה לי רבקה. תודה רבקה! 

נחש עיוור וארנב עיוור נתקלו זה בזה יום אחד בקרחת היער. פנה הנחש אל הארנב ואמר לו: “סלח לי, איזה מן חיה אתה? אני פשוט עיוור ולא רואה שום דבר”. ענה לו הארנב: “מתנצל, אבל גם אני לא ממש יודע, אני עיוור כמוך ואף פעם לא ראיתי את עצמי, או הבנתי מה אני בדיוק. שמע, אם אתה כבר פה, אולי תוכל למשש אותי ולגלות לי איזה מין חיה אני?”.”אין בעיה” השיב הנחש, נכרך מסביב לארנב ומישש כך את כל גופו. לבסוף שיחרר הנחש את לפיטתו מהארנב, וסיכם בפניו כך: “תשמע, הרגשתי שאתה קטן מימדים, רך ופרוותי, עם זוג רגליים אחוריות בשרניות, אוזניים ארוכות וגמישות, אף קטן, פחוס ולחלוחי, שפמפם ארוך וזנב צמרירי. אם ככה אתה חייב להיות ארנב!”.”מעולה! סוף סוף אני יודע מי אני!” אמר הארנב, ואז פנה להיפרד מהנחש: “תודה רבה לך אדון… אה, רגע, איזה חיה אתה בכלל, אתה יודע?”. ענה לו הנחש: “האמת היא שממש לא. אולי תעשה לי טובה בחזרה – תמשש אותי גם ותזהה מה אני בדיוק”.הסכים הארנב להשיב לנחש טובה תחת טובה, והחל למשש אותו לכל אורכו באמצעות כפותיו. בסיום הבדיקה פנה הארנב לנחש ואמר לו כך: “תשמע, הרגשתי שאתה מחוספס לחלוטין, שיש לך דם קר, אין לך שום עמוד שדרה, אתה גמיש, חלקלק וחסר ביצים. אם ככה – אתה חייב להיות פוליטיקאי!”.
טוב לצחוק בחום הזה… אבל צחוק בצד, רבים מהפוליטיקאים שמתמודדים בבחירות הם אנשים שותרו על הנוחות הפרטית שלהם והתגייסו לעשייה ציבורית למען כולנו. אני מודה להם על זה, מאחלת להם בהצלחה ומזכירה להם לשמור על התנהגות אתית ושיח מכבד.

סיפור חסידי לטו באב

פורסם ב16/8/19

שלום חברים יקרים, הסיפור לשבת היום לכבוד טו באב, הוא סיפור על בחירה באהבה. הוא מסתובב ברשת בגרסאות רבות, בחלקן כתוב שהוא מבוסס על סיפור חסידי

סיפור חסידי ישן מספר על רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהינום וגן עדן. ‘אראה לך איך נראה גיהינום’, אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות. התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה מספיק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו. הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.’עכשיו אראה לך את גן עדן’, אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה; כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.’זה פשוט מאוד’, אמר אלוהים, ‘אבל מחייב יכולת מסוימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!’
בואו ניקח את הסיפור הזה לחיים שלנו. בואו נהיה הראשונים לתת. אני מאמינה שזו הדרך ליצור גן עדן...

חכמה בחשבון

פורסם ב9/8/19

היה הייה פעם איש זקן, שבמותו הוריש לשלושת בניו ירושה של שבעה עשר גמלים. לבן הבכור הוא השאיר חצי מהגמלים. לבן השני הוא הוריש שליש מהגמלים ולבן השלישי, הצעיר, הוא הוריש תשיעית מהגמלים.שלושת הבנים שקעו בחישובים, מנסים לפתור מה חלקו המדויק של כל אחד מהם. הם לא הצליחו. שבע עשרה לא מתחלק לשניים, לא מתחלק לשלוש וגם לא מתחלק לתשע.חייהם הפכו קשים ומרים, איבה וכעס אחזו בהם, וכל אחוות המשפחה שהייתה להם הלכה ונעלמה. כל היום הם היו עסוקים במשא ומתן ובחישובים מכל זווית אפשרית, אך לשווא. הם לא הצליחו להגיע לתוצאה משביעת רצון שתניח את דעת שלושתם.בייאושם, החליטו לפנות לעצת מומחים שייעזרו להם להתיר את הסבך. אישה זקנה וחכמה שגרה בכפרם שמעה את בעייתם, וביקשה שיאפשרו לה להרהר מעט ולנסות למצוא פתרון. לאחר מחשבה ארוכה אמרה להם: “אינני יודעת אם אוכל לעזור לכם לפתור את בעייתכם, המעט שאני יכולה לעשות, זה לתת לכם את הגמל שברשותי. ככה יהיו לכם שמונה עשר גמלים”.שמחו האחים מאד. שמונה עשרה הוא מספר שמתחלק בשניים וכך הבן הבכור יכול לקבל את המחצית שהוריש לו אביו והיא תשעה גמלים. שמונה עשרה גם מתחלק לשלוש וכך הבן השני יכול לקבל שליש מהגמלים שהוריש לו אביו והוא ששה גמלים. גם לבן השלישי נמצא פתרון כי תשיעית משמונה עשרה הם שניים. לקח הבן הבכור תשעה גמלים, השני ששה והשלישי שניים. סך גמלים שבעה עשרה במספר. נשאר גמל אחד מיותר אותו הם החזירו לזקנה החכמה.
מה לדעתכם אפשר ללמוד מהסיפור הזה (חוץ משיעור בחשבון)? מה שעלה לי זה שלפעמים, כשאנחנו תקועים בבעייה שנראית לנו חסרת פתרון והיא גורמת לנו סכסוכים פנימיים, כדאי לחפש זקנה חכמה בסביבה…

נקודת מבט

פורסם ב2/8/19

שלום חברים יקרים, את הסיפור לשבת של היום מצאתי באתר המקסים זושא שמוקדש לסיפורים חסידיים.

 

רבי שמֶלקֶה מניקלשבּוּרג ואחיו רבי פנחס, שהיו תלמידיו של המגיד ממזריטש, באו אל רבם פעם אחת בשאלה: המשנה אומרת “חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה” (ברכות, פרק ט משנה ה). איך אפשר לקבל את הרעות בשמחה ולברך עליהן?במקום לענות שלח אותם המגיד לבית המדרש. “בבית המדרש יושב רבי זוּשא ומעשן מקטרת, לכו ושאלו אותו.”האחים שהכירו את ר’ זושא כעני מרוד וידוע סבל, הלכו אליו וסיפרו לו שהמגיד שלח אותם לשאול אותו איך מברכים על הרעה. ר’ זושא לא ענה להם, אלא צחק ואמר:”תמוה בעיני שהוא שלח אתכם דווקא אלי. למה לבקש תשובה על השאלה הזאת ממי שמעולם לא היה לו רע? הרי מיום לידתי ועד היום יש לי רק טוב. צריך לשאול מי שחס וחלילה היה לו רע.”
הסיפור אומר לנו שרע וטוב, עוני ועושר, הם לא מושגים אבסולוטיים אלא תלויים בנקודת המבט…