אושר

פורסם ב 26/7/19

שלום חברים יקרים, את הסיפור לשבת של היום מצאתי בקובץ סיפורים סופיים כאן. התרגום שלי. 

מולה פגש אדם מזעיף פנים הולך בדרך אל העיר. “מה קרה?” הוא שאל.האיש החזיק חבילה מרופטת וגנח: “כל מה שיש לי בעולם הזה, בקושי ממלא את השק העלוב הזה”.”חבל” אמר מולה, חטף את השק מידי האיש ורץ איתו במורד הדרך.האיש שאבד הכל, פרץ בבכי, והמשיך ללכת, יותר אומלל מאשר קודם. בינתיים, מולה רץ מעבר לעיקול ושם את השק באמצע הדרך, במקום בו האיש יהיה מוכרח לעבור. כשהאיש ראה את השק שלו מונח על הדרך לפניו הוא צחק בשמחה גדולה וצעק “השק שלי! חשבתי שאיבדתי אותך!”מולה שהתחבא מאחרי השיחים התבונן במתרחש וגיחך לעצמו: “ובכן, זו דרך אחת לגרום למישהו להיות מאושר!”
בשק של כולנו יש כל כך הרבה. האם אנחנו צריכים לחכות שהוא ילקח מאיתנו כדי ללמוד לשמוח בו?

סבא ונכד

פורסם ב19/7/19
שלום חברים יקרים, את הסיפור לשבת היום מצאתי באתר “בא במייל”. שבת שלום!
זהו סיפור על ילד וסבא שלו. כל לילה לפני השינה היה הסבא מספר לנכדו סיפור. הנכד חשב שלסבא שלו יש מאגר אינסופי של סיפורים מפחידים, משעשעים ומרתקים לספר, ולכולם תמיד היה מוסר השכל חכם.הסבא הלך והזדקן והתחיל לדבר על כך שבקרוב יומו יבוא, וחייו יגיעו לקיצם. הילד שמע את האמרות האלה מדי יום וניסה לחשוב כיצד סבא שלו יוכל לזכות בחיי נצח, או לכל הפחות בכמה שנים נוספות. בתמימות רבה, כשעלה בראשו הפתרון הוא ניגש לסבו ואמר לו כך: “סבא, אני חושב שאני יודע איך תוכל לחיות עוד 60, 70 ואפילו 80 שנה!”.הסבא לא התייחס יותר מדי לדברי הנכד התמים שלו ופשוט חייך וענה: “חייתי חיים ארוכים וראיתי דברים רבים. כעת יש לי עוד כמה חודשים אם אלוהים יהיה נדיב. זמני הגיע”.”אני יודע שהיו לך חיים ארוכים והספקת לעשות דברים רבים סבא”, אמר הנכד,”אך לפני שתלך יש לי בקשה אחת אליך – האם תוכל לכתוב בשבילי את כל הסיפורים שסיפרת לי מדי לילה לפני השינה? אשמח אם יישאר לי משהו ממך לפני שתלך”.הבקשה של הנכד ריגשה מאוד את הסבא, והוא מיד לקח מחברת וכתב בה את כל הסיפורים שסיפר לנכדו לאורך השנים על חייו. למרות שהיה קשה לו מאוד להיזכר בכל פרט ופרט שהיו בסיפורים, הוא הצליח להעביר אותם לדף כמיטב יכולתו, ולאחר כשבועיים הוא העניק את המחברת המלאה לנכד שלו.הנכד קרא את הסיפורים בשקיקה, ולאחר שסיים לקרוא את הסיפור האחרון זלגו דמעות מעיניו. הנכד ניגש לסבו עם המחברת בידו, ולאחר שהסבא ניגב את הדמעות מפניו של הנכד הוא שאל אותו: “למה אתה בוכה ? האם זה משום שאלו הם לא בדיוק אותם הסיפורים שסיפרתי לך בעבר? אני מצטער, הזיכרון שלי כבר לא מה שהוא היה פעם…”הנכד מיד קטע את סבו ואמר: “לא סבא, זה לא זה. הסיפורים נפלאים והם פשוט ריגשו אותי והוכיחו את מה שחשבתי – שאתה כן יכול לחיות לנצח”.הסבא חייך ואמר: “אני מסכים איתך שהסיפורים האלה יישארו גם אחרי שאלך לעולמי, אך הם לא אני, רק סיפורים”.הנכד ענה: “אולי בשבילך הם רק סיפורים, אבל כשאני קראתי אותם ונתתי למילים שלך להיכנס ללבי, הרגשתי שאתה לצדי, וגם אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפורים, הנפש שלך נשארה בי עם המילים החכמות שלך. אני עדיין לא מבין את חלק מהסיפורים שלך, אבל אני בטוח שכל עוד אזכור אותם, הם ימשיכו לחיות בתוכי יחד עם הנפש שלך, כל עוד אני חי”.
הסיפור מוקדש באהבה לכל הסבים והסבתות שבקהילת הקשר שלי, ובמיוחד לסבא פרץ, הסבא של הילדים שלי והאחיינים שלי, מי יתן ונזכה לעוד שנים רבות איתו!

הכי טוב שאני יכול

פורסם ב13.7.19

יום אחד פרצה שריפה ביער. כל החיות נמלטו ועפו מחוץ ליער שהיה ביתם וכעת שריפה משתוללת בו. הם היו המומים, וחסרי אונים שאין בידם לעשות דבר, כי הבעיה גדולה מדי ואינם יכולים להתמודד.כו-לם, מלבד הצופית הקטנה שאמרה: “אני עומדת לעשות משהו בקשר לשריפה!” היא עפה לנהר הקרוב לקחה קצת מים בפה שלה, והתיזה אותם על האש. אחר כך חזרה ולקחה עוד קצת מים וכך הלוך ושוב, הלוך ושוב.בינתיים כל שאר החיות לעגו לה וניסו לשכנע אותה כמה חסרת תועלת הפעולה שלה, כי מקורה קטן מדי והיא מביאה בו מעט מאוד מים. בין החיות שדיברו כך, היו הפילים עם חדקיהם הגדולים שבהם ניתן לשאוב הרבה יותר מים.הצופית המשיכה לעוף הלוך ושוב ולעשות את הנכון בעיניה, מבלי לבזבז זמן כדי לעצור ולשים לב לדבריהם.כשהם הקניטו אותה ואמרו: “מה את חושבת שאת עושה?”היא רק השיבה: “אני עושה את הכי טוב שאני יכולה”.
זה סיפור שאני מזכירה לעצמי ברגעים של קושי. אני משתדלת (לא תמיד מצליחה) להיות בין העושים כמיטב יכולתם ולא בין אלה שעומדים בצד ואומרים כמה זה מעט…

את הסיפור מצאתי בספר סיפורי חכמה ולב שליקט וערך אלון רז

מסיכת הקסם

פורסם ב28.6.19

היה פעם מלך זקן שהיה תמיד כעסן ורגזו. הוא לא הפסיק לרטון ולהתלונן. כשרכב על סוסו בין הערים והכפרים התרחקו ממנו האנשים, ואלה שלא הספיקו לברוח היו קדים בפניו קידה עמוקה כדי שהמלך לא יראה את עיניהם המבוהלות. אף אחד לא העז לדבר אליו. אפילו לא “בוקר טוב לך אדוני המלך”.לבסוף קרא לקוסם הכי חכם שהיה לו ואמר “נמאס לי מן האופן בו מתייחסים אלי הנתינים שלי. אני מצווה עליך להשתמש בקסם הכי חזק שלך כדי להפוך אותם לאנשים נחמדים יותר”.הקוסם חשב שעה ארוכה ואז אמר למלך שהוא מוכן לעזור לו אם ימלא המלך אחר כל ההוראות שיתן לו הקוסם, בלי שום שאלות. הוא שאל את המלך “אתה מסכים? כי אם לא תסכים לא אוכל לעזור לך”. המלך הסכים.הקוסם ניגש אל ארון גבוה והוציא משם קופסה אותה פתח בזהירות. בתוך הקופסה הייתה מונחת מסכה שפניה דומות לפני המלך. המלך נדהם! אבל בכל זאת היה הבדל ביניהם. ההבעה של המסכה הייתה חייכנית וידידותית – כמעט קורנת, לא זעפנית כמו פני המלך.”זוהי מסכת קסם” אמר הקוסם. “עליך לחבוש אותה למשך מאה ימים. זכור, הבטחת!” המלך הבטיח לקוסם והוא היה חייב לקיים. באותו יום, כשרכב המלך על סוסו ברחובות הממלכה, התבוננו בו כמה מן האנשים במבט של הפתעה, משום שמעולם לא ראו לפני כן את המלך שלהם מחייך.אחרי עוד כמה ימים, חייכו אליו חיוך קטן בחזרה. שבוע מאוחר יותר עמד אחד האנשים לפני המלך, חייך ואמר “בוקר טוב לך אדוני המלך”.השמועה החלה להתפשט. אמרו שליבו של המלך השתנה. אנשים חיכו לו שיעבור על סוסו, כמה מהם השתחוו מולו ואז חייכו אליו ואפילו נופפו אליו כשחלף על פניהם.אט אט החלו האנשים והמלך להשקיע יותר בממלכה….בבריאות, בחינוך, בכלכלה… והממלכה פרחה וצמחה. המלך אהב את נתיניו והם אהבו אותו. הוא חשש מהיום בו יצטרך להסיר את המסכה, בו כל הקסם יפוג וכולם כולל הוא ישובו לראות את פניו האמתיים הכעוסים והלא נעימים.היום הגיע, הקוסם נכנס לחדר והושיב את המלך מול המראה, המלך חשש מאד, הוא עצם את עיניו הסיר את המסכה וכשפקח אותן שוב הופתע לגלות שפניו מחייכות אליו בדיוק כמו פניה של המסכה.. בפעם הבאה שיצא מן הארמון כדי לבקר את האנשים בממלכה היה ליבו קל ושמח כי ידע שהוא אינו מרמה יותר, אלה היו הפנים שלו באמת. והמלך וכל אנשי הממלכה חיו חיים ארוכים של שמחה.
מה לדעתכם ה”חומר למחשבה” מהסיפור הזה?
את הסיפור מצאתי באתר המקסים גולם.

סיפור לשבת

פורסם ב21.6.19

איש אחד קם בבקר יוצא אל החצר ומגלה שהגרזן שלו נעלם.באותו זמן עבר במקום שכנו. nן האופן בו הלך השכן, ברך לשלום ומהר לדרכו היה האיש בטוח כי השכן הוא שגנב את הגרזן. היתה לו הליכה של גנב, חיוך של גנב ודיבור של גנב.כל אותו היום היה האיש עסוק בלכעוס על שכנו הגנב. לפנות ערב מצא לפתע את הגרזן מונח מתחת לשיח בדיוק במקום בו השאיר אותו הוא עצמו רק יום לפני כןמיד אחרי שמצא את הגרזן חלף שם שוב השכן בשובו מהעבודה. חיוכו ברכתו וקצב הליכתו היו לגמרי זהים לאלה של הבוקר, דבר לא השתנה, אלא שהפעם ברך האיש בחמימות את שכנו בחזרה.
לעיתים קרובות כולנו, כמו האיש שבספור משתמשים במחשבה ובדמיון שלנו בצורה שיוצרת לנו רגשות שליליים וקשיים במערכות יחסים. למחשבה ולדמיון שלנו כוח רב. אפשר להשתמש בהם באופן מכוון בצורה שתשרת אותנו.

את הסיפור לשבת היום מצאתי בספר סיפורי חכמה ולב שליקט וערך אלון רז

רות

פורסם ב7.6.19

לכבוד חג שבועות החלטתי לשלוח לכם במקום סיפור שיר מקסים שנקרא “רות” שכתבה המשוררת חלי ראובן.  שבת שלום וחג שבועות שמח!
כל אשה
צריכה לעשות לה
בתוכה
רות אחת כזו
שלא תעזוב אותה לעולם
שתתמסר לה עד כלותיה
שתדע לאמר לה
בכל עת
“כי אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני – אלין
עמך-עמי
ואלוהייך – אלוהיי”
אשה 
צריכה לגדל בת
קול כזו
אהבה כזו לעצמה,
נחל שיפכה בקירבה,
כל אשה 
צריכה להפרות בה
זרעי אמונה כאלו
שיעמדו איתנים
גם כשהלב שלה
מחליק במדרגות
ומאבד את כוחותיו
גם כשהיא הורסת את עצמה
למרות כל ההבטחות,תמיד 
תמיד
צריכה אשה
שתשב בקירבה
רות אחת
שלא תיתן לה להפריד אותה מעצמה
לא בחייה
ולא במותה
שתדע לאמר לה
מילים משקמות
שמנשימות בה חיים,
בכל שדה
במרגלות כל גורן,
וליד כל איש שתבוא עימו:
“ברוכה את בתי”
“היטבת חסדך”
“אשת חיל את”, 
כל אשה צריכה
לעשות לה
רות
וראות
ורעות
עם נפשה
ולבוא בקירבה בנועמי נועם ועדינות לב

פסל הבודהה

פורסם ב 31.5.19
שלום חברים יקרים, הסיפור לשבת היום הוא תאור של התרחשות אמיתית. הוא לקוח מהספר “הלב הנבון” של ג’ק קורנפילד. . שבת שלום!
במקדש גדול ליד סוקוטאי שבתאילנד עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק, עשוי חמר. למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה ביותר של הבודהיזם התאילנדי, אנשים טיפלו בו במשך חמש מאות שנים, והוא זכה לפרסום בזכות שנות קיומו הארוכות. סופות עזות, מהפכים פוליטיים וצבאות פולשים באו והלכו, אולם פסל הבודהה שרד.יום אחד הבחינו הנזירים שטיפלו במקדש שהפסל מתחיל להיסדק. התברר שבקרוב יהיה צורך לתקן ולצבוע אותו. אחרי תקופה של מזג אויר יבש במיוחד, אחד הסדקים התרחב ונזיר סקרן לקח פנס והציץ פנימה. בעיניו הבזיק ברק של זהב טהור!בתוך פסל החמר הישן גילו הנזירים את אחד מפסלי הבודהה המוזהבים הגדולים, המוארים והמפוארים ביותר בדרום מזרח אסיה. יצירת המופת הזו כוסתה בחמר ובבוץ כדי להגן עליה בימי סכסוך ואי שקט. לאחר שנחשף החלו המונים לעלות אליו לרגל.
כמו פסל הבודהה המכוסה בוץ, גם בתוכנו יש מקום מלא אור שמכוסה בשכבות מגן. כמו תושבי סוקוטאי ששכחו שהבודהה שלהם עשוי זהב טהור, גם רבים מאיתנו שכחו את טבענו האמיתי.

שירת הנשמה

פורסם ב24.5.19
כשאישה בשבט אפריקאי אחד יודעת שהיא בהריון, היא יוצאת למרחב הטבע עם כמה מחברותיה ויחדיו הן מתפללות ומקשיבות עד שהן שומעות את שירו של העובר. על פי תפיסתם לכל נשמה יש צליל ומהות יחודיים שיכולים לבוא לידי ביטוי באמצעות שירה וקול.כשהנשים מצליחות ליצור קשר עם אותו צליל הן שרות אותו יחדיו בקול ואז הן שבות אל הכפר ומלמדות אותו לכל חברי הכפר. כאשר הילד או הילדה נולדים הכפר כולו שר להם את השיר.כשהילד או הילדה הולכים לראשונה לבית הספר שרים להם את שירם, וכך גם כשהם נישאים, ולבסוף גם במותם, בדיוק כמו בלידתם, נאספים אנשים קרובים ושרים להם את שירם, על כנפיו הם נישאים אל העולם הבא.
הסיפור הזה מדבר על הכוח המיוחד של השירה. המתנה לשבת היום היא סוג מאוד מיוחד של שירה, שירה עם כוח לרפא.

את הסיפור הזה מצאתי בספר “סיפורי חכמה ולב” שליקט וערך אלון רז. 

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים

פורסם ב 17.5.19
שלום חברים יקרים, הסיפור לשבת היום הוא בעצם שיר. שמו “אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים” והוא נכתב ע”י פורטיה נלסון (Portia Nelson). הרשיתי לעצמי להכניס בו תיקון קטן.  שבת שלום!
I
אני הולך ברחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

II
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

III
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות
אני יודע היכן אני
ולמה הגעתי לכאן שוב 
אני יוצא מיד

IV
אני הולך באותו רחוב
במדרכה יש בור עמוק
אני עוקף אותו

V
אני הולך ברחוב אחר 

סיפור לשבת

נשלח ב 13.05.19

לפני שנים רבות בעיירה קטנה באיטליה, רצה הגורל וסוחר עני נשאר חייב הרבה כסף למלווה בריבית. המלווה שהיה זקן ומכוער, חשק בבתו הצעירה והיפה של הסוחר ורקח עסקה להסדרת החוב: הוא יוותר על כל החוב בתנאי שהנערה תתחתן איתו.

האב ובתו נחרדו מההצעה, אך עמדו עם גבם לקיר. המלווה הערמומי שהיה נחוש לזכות בנערה, הציע לתת למזל להחליט. הוא הציע, “נשים בשק שני חלוקי נחל, אחד לבן, שני שחור והנערה תשלוף אחד. אם יצא חלוק נחל שחור, היא תתחתן איתי ואני אוותר לך על החוב. אם היא תוציא חלוק נחל לבן, אוותר גם על החתונה וגם על החוב. אך אם תסרבו להצעה, אתה תשלח להירקב בכלא”.

האב ובתו היפה התלבטו, אך בלית ברירה נאלצו להסכים להצעה. שלושתם עמדו על שביל חלוקי נחל בגנו של המלווה. תוך כדי הדיון, התכופף המלווה, הרים שני חלוקים והכניס אותם בזריזות לשק הבד שבידו. אולם כשאסף אותם, עיניה החדות של הנערה הבחינו כי הנוכל הרים שני חלוקים שחורים.

אז, ביקש המלווה מהנערה לבחור באחד מהשקית. הנערה חששה שאם תחשוף אותו, יתחרט המלווה הנוכל ואביה יישלח לכלא לשארית חייו. אך לפתע הבריקה תכנית במוחה.

היא הכניסה ידה לתוך השק ואחזה את אחד החלוקים באגרופה הקפוץ. מבלי להסתכל עליו, שמטה אותו מהר על שביל החלוקים, שם הוא התערבב מיד עם שאר האבנים.

“אוי, כמה מגושמת אני!” אמרה הנערה החכמה, “אבל לא נורא, הבה נביט בשק ונראה מה צבעו של החלוק שנותר, כך נוכל לדעת איזה חלוק בחרתי אני”.

המלווה המרושע הוציא את החלוק הנותר, שהיה כמובן שחור, ועל מנת לא להודות בתרמית, הכריז כי הנערה שלפה חלוק אבן לבן והוא נאלץ לוותר על החוב.

מה לדעתכם מוסר ההשכל מהספור הזה?

שלום חברים יקרים, את הסיפור לשבת היום מצאתי באתר “בא במייל” שבת שלום!