נשלח ב-22/2/19
הייתה פעם אישה מבוגרת שכולם קראו לה “הזקנה הבכיינית”. היא בכתה בימי שמש. היא בכתה גם בימי גשם.
שאל אותה פעם מורה זן: “מדוע את בוכה תמיד?”. ענתה האישה: “יש לי שתי בנות. הבכורה מוכרת מטריות והצעירה מוכרת סנדלים. כשיורד גשם אני בוכה על ביתי הצעירה שלא מצליחה למכור סנדלים, ובימי שמש אני בוכה על ביתי הבכורה שאף אחד לא נכנס לחנות שלה לקנות מטריה”
אמר לה המורה” “עלייך לחשוב על עסקיה של בתך הבכורה בימי גשם, ועל עסקיה של בתך הצעירה בימי שמש”
מאותו יום חייכה הזקנה תמיד. בימי גשם ובימי שמש.
נשלח ב-15/2/19
היה היה איכר פשוט שחי את חייו ומעולם לא הזיק לאיש, אולם היו אנשים שאמרו שאין הוא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. הם כינו אותו איש מטומטם, ראש נבוב, ודומה שבזאת היה הצדק איתם.
באחד הלילות קם האיכר ממיטתו כי היה צמא, הוא יצא אל הבאר שבחצר לדלות מים מלוא הדלי. הלילה היה צלול והירח בהיר ברקיע בשעה שצעד האיכר אל הבאר, אבל הוא לא הביט ברקיע, הוא הביט רק בבאר ושם למטה גילה את הירח, שהשתקף במים. בהלה גדולה אחזה בו! מה מחפש לו הירח בעומק כה רב שם למטה בבאר? איך בכלל נכנס לתוכה?
הוא חייב להציל את הירח, להוציא אותו מתוך הבאר, אבל איך? האיכר התבונן סביבו וגילה את החבל שבקצהו אנקול המתכת שבדרך כלל שימש למשוך את הדלי מתוך הבאר. במלוא הנחישות הוריד מטה את החבל, אל מעמקי הבאר.
האנקול בקע את פני המים, אך מיד נתקע באחת מאבני הדופן של הבאר. האיכר משך ומשך בחבל, ודבר לא קרה. הרי ברור שהירח כבד מאוד, חשב האיש התשוש, ובכל כוחו משך פעם נוספת. לפתע השתחרר האנקול ונפלט מתוך הבאר. התנופה היתה גדולה כל כך עד שהאיכר נפל על גבו, והאנקול עף מעליו בקשת גבוהה.
רק עכשיו ראה האיכר את הירח בשמים – לבן בוהק, גדול מאוד, בולט לעין. הוא נדהם. ממש לבדו, במו ידיו, הצליח לחלץ את הירח מתוך הבאר ולהחזירו אל הרקיע! מותש, אבל מלא גאוה, חזר האיכר אל חדר השינה, ובשביעות רצון גדולה שכב במיטה. את הצמא שלו שכח כבר מזמן.
נשלח ב-9/2/19
סיפורו של אדם שבזמן הבהלה לזהב בארצות הברית, יצא מערבה לחפור באדמה ולהתעשר. הוא רכש זיכיון על חלקת אדמה והחל לחפור בה. אחרי שבועות של עבודה מפרכת הוא הצליח לגלות את העפרות הנוצצות. מאחר והיה זקוק למכונות שיסייעו לו להעלות את העפרות על פני הקרקע, הוא הפסיק את העבודה וכיסה את פני המכרה על מנת שלא יגלו את האוצר שחשף.
הוא שב לביתו שבמרילנד, סיפר לבני משפחתו ומספר שכנים על מה שמצא ויחד הם גייסו כסף לרכישת המכונות הנדרשות. הם חזרו אל האתר על מנת להמשיך לעבוד במכרה.
הקרונית הראשונה שנכרתה נשלחה להתכה של הזהב ומהתוצאות התברר שהיה זה מן המכרות העשירים ביותר בקולוראדו. הכורה חשב שאם ימצא עוד קרונות זהב כאלו, הוא יכסה מהר מאוד את החובות ואז יגיע הכסף הגדול. הוא המשיך לקדוח באדמה על מנת
להמשיך ולכרות את הזהב, אך לתדהמתו עורק הזהב נעלם.
הוא המשיך לקדוח מספר פעמים נוספות, אך לא הצליח למצוא את עורק הזהב. הוא ויתר, מכר את המכונות לסוחר גרוטאות תמורת כמה דולרים וחזר הביתה ברכבת.
סוחר הגרוטאות החליט להזמין מהנדס מכרות, על מנת לבדוק את טיבו של המכרה. המהנדס אמר שהמכרה הוא מכרה קטוע ועל פי חישוביו אם היו ממשיכים לחפור עוד מטר אחד הם היו מוצאים את המשכו של עורק הזהב, וזה בדיוק מה שקרה:
סוחר הגרוטאות גרף מיליוני דולרים מן המכרה, משום שהזמין מומחה וקיבל חוות דעת בטרם נכנע.
לספור הזה יש שני מסרים, הראשון אם משהו חשוב לך אל תוותר!
השני: אל תנסה לעשות הכל לבד. התייעץ במומחים!
הסיפור לשבת הפעם הוא סיפור שמסתובב באינטרנט והוא לקוח מהספר הותיק “חשוב והתעשר” של נפוליאון
היל.
נשלח ב-1/2/19
לאחד המלכים בסין היה כד יקר. את הכד קיבל בירושה מאבות אבותיו. איש לא ידע בן כמה הכד ומה ערכו, רק ידעו שהוא יקר מאד למלך. ואכן, המלך הסיני מינה אדם מיוחד לנקות ולשמור על הכד היקר.
יום יום היה עליו להסיר ממנו את האבק ואם נמצא עליו ולו גרגיר אבק אחד- האיש היה יוצא להורג, כי, חילל את כבוד הכד. רבים וטובים מתו בגלל הכד הזה. וכך, כל מי שמונה לשמור על הכד היה נפרד מאשתו וילדיו כי ידע שהוא לא ישוב לראות אותם.
פעם אחת הופיע בארמון המלך איש זקן וביקש להיות שומר הכד. כולם התפלאו על האיש המוזר המבקש את מותו וניסו למנוע ממנו. אך הוא התעקש ולא ויתר.
הוא הוכנס לחדר בו היה הכד מונח על שולחן מיוחד עשוי זהב, ניגש לכד, לקח אותו בידו, הביט בו רגע ארוך ובאחת השליכו על הארץ והכד נשבר לרסיסים.
קמה מהומה בארמון, האיש הובא בפני המלך. שאל המלך את האיש: מדוע עשית זאת? הרי עכשיו תמות. ידעתי שאמות, ענה האיש, ולכן באתי. חשבתי לי: אנשים רבים מתו וימותו בגלל הכד הזה, לפחות אוכל להציל את חיי אלה שעוד לא מתו מאחר ואני אדם זקן ובודד, הקרבתי את חיי.
הצטער המלך על מעשיו ושיחרר את האיש. מאז, כך מספרים, מהלך המלך משוחרר יותר, ולעיתים ניתן לשמוע אותו שורק מנגינות פשוטות ועליזות במסדרונות הארמון.
נשלח ב-25/1/19
בסין הרחוקה אהבו כולם פרחים. אך יותר מכולם אהב אותם נער קטן בשם פינג אשר כל פרח שגידל הפליא לפרוח.
הקיסר הזקן, אשר הרגיש שימיו ספורים, רצה למנות לעצמו יורש, הוא התלבט כיצד לבחור את היורש כשלפתע הבזיק רעיון במוחו: הפרחים הם אלה שיבחרו!
הכרוז יצא והכריז: “הקשיבו הקשיבו ילדי סין. עליכם להגיע מיד לארמון הקיסר. כל ילד יקבל זרע מיוחד של פרח. הילד שיגדל את הפרח היפה ביותר יהיה הקיסר הבא!”
מיד התקבצו ובאו ילדים מכל רחבי הממלכה, וכל ילד קבל זרע מידי הקיסר. כמובן שפינג היה ביניהם.
פינג מלא עציץ קטן באדמה דשנה, הוא טמן בה את הזרע שלו בעדינות רבה. הוא השקה אותו מדי יום אולם לאכזבתו לא צמח דבר. שוב השקה ושוב חיכה – לשוא. העציץ נשאר ריק.
כשהגיע היום הגדול הלכו כל הילדים לארמון הקיסר. כל אחד מהילדים נשא עציץ עם פרח יפה. רק פינג נשא עציץ ריק.
עבר הקיסר מילד לילד וכשהגיע לפינג שאל אותו: “למה העציץ שלך ריק?”
פינג פרץ בבכי. הוא ספר לקיסר איך טיפל בזרע שלו באהבה וכמה התאכזב כשהאדמה לא הצמיחה דבר.
חיוך הציף את פני הקיסר והוא קרא: “מצאתי! מצאתי את האדם היחיד שמתאים להיות קיסר! אינני יודע מאין לקחו כל האחרים את הזרעים שלהם. הזרעים שאני חילקתי היו אפויים, ומזרעים אפויים לא ניתן להצמיח דבר”
והקיסר המשיך: “אני מודיע בזאת שהילד הזה שהיה לו האומץ לומר את האמת על העציץ הריק יהיה הקיסר הבא!”
נשלח ב- 18/1/19
אישה אחת ישבה בכיכר השוק. כל מי שנקלע לבעיה, היה בא, יושב מולה ומספר לה מה הבעיה שלו. היא הייתה חושבת קצת, הופכת והופכת, ומספרת לו סיפור. את הסיפור הזה היה אותו אדם מגלגל בראשו עד שפתרון בעייתו שלו היה צץ ועולה לנגד עיניו.
יום אחד באה וישבה מולה אישה צעירה כבת שלושים. “הבעיה שלי היא” אמרה “שאני לא מתאימה לשום דבר. ניסיתי המון עבודות. לא התאמתי לאף עבודה. גרתי בהמון מקומות. לא התאמתי לשום מקום באמת. יצאתי עם הרבה בחורים – אף פעם לא הרגשתי שאני מתאימה.”
מספרת הסיפורים ענתה מיד “במקרה שלך אני לא צריכה אפילו לחשוב כי גם אני פעם הייתי במצבך, אבל לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה לבד. עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים ובוסתנים ויום אחד, אני מוצאת את עצמי הולכת בדרך. שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה – כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשיפול הגבעה חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות עליה כתמים צבעוניים – חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם באמצע. התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה. אז ראיתי שאותם כתמים צבעוניים היו מטרות, כאלה שיורים בהן חיצים. בליבה של כל מטרה היה נעוץ בבטחון – חץ.
מי יכול היה לעשות עבודה כל כך מדוייקת? שאלתי את עצמי. אבל לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת. מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר עמדה, רכונה מעל ערוגה, בחורה צעירה ממני בהרבה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה “את במקרה יודעת מי ירה את החיצים למטרות שעל החומה במורד הדרך?” היא התרוממה וענתה בביישנות “אני.”
“אבל איך זה יכול להיות?”, הקשיתי, “את כל כך צעירה!”.
“האמת היא”, ענתה הצעירה, “שקודם יריתי את החיצים ואחר כך ציירתי את המטרות.”
“מזה למדתי הרבה” אמרה המספרת לאישה המוטרדת שישבה מולה. “למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי, לא למה אני מתאימה. מצאתי מה מתאים לי וסביב זה בניתי את חיי.”
נשלח ב- 11/1/19
הגוף הזה הבית שלי ממש כמו בנין רב קומות.
מי גר בקומה התחתונה? מה מתרחש שם בריצפת האגן?
מי גר בבטן ומנהל את כל האיברים הפנימיים ואת רצונם להזיז דברים לשנות סידרי עולם?
מי שכר דירה לאחרונה באיזור הסרעפת עצר את התנועה ומפריע ללב ולריאות בקומה שמעל לחיות בשימחה?
מי מתגורר שם בכלוב הזהב בקומה שמתחת לגרון שוכח להרחיב את גבולות הכלוב ולהגיד תודה על כל המתנות יקרות הערך שנתנו לו?
והצוואר, איזו דירה משונה. ממש במעבר – צרה ארוכה וקטנה. הדיירים שם כל כך מתאמצים ועושים רעש כמו בנין שלם.
למעלה בפנטהאוז גר מישהו שבכלל מנותק מכל הבניין. חופר לעצמו בראש כל היום ושוכח מקיומם של כל הדיירים שמתחתיו.
ואז מגיע לביקור בבניין שיר אחד קטן. כמו ילד מבויש וחייכן שגם מעז להזיל איזו דימעה קטנה. מחבר ומאזן את כולם. הופך אותם למגדל לקהילה. כולם פיתאום משתפים פעולה. איזו הקלה! איזו הילולה! כמה סליחה. כמה מחילה. כל פעם זו התחלה.
תודה שיר שבאת להתארח. לרפא, לעזור לי לפתוח את הפה להשמיע את הכל ואת הקול.. לאוורר את כל הדירות בבניין ולעורר המון התחדשות ועניין.
נשלח ב- 41/1/19
שני אבות יושבים על הספסל במגרש המשחקים.
אומר האב האחד לשני:
“מי זו הבת שלך, זו שכל הזמן נופלת?”
“לא” משיב האב השני, “הבת שלי היא זו שכל פעם קמה”
לא משנה כמה פעמים נפלנו, השאלה איך אנחנו חושבים על זה…
נשלח ב-28/12/18
זה היה היום הראשון שלי בעבודה והצמידו אותי למנהל ותיק ומוערך במפעל כדי ללמוד את תפקידי ממנו. הוא קיבל אותי בחיוך מאיר פנים, מלא בהתלהבות ״כיף לפגוש אותך!״ הוא אמר, ״חיכיתי מאוד לפגישתנו, הולך להיות לנו יום מרתק!״.
האמת?… הייתי קצת מופתע, מה משמח כל כך? נראה לי די משעמם לחנוך עובד חדש יום שלם, אבל שמחתי שהפגישה בנינו הייתה נעימה, בכל זאת, אנחנו עומדים לעבוד יחד. במהלך השעות הראשונות הסתובבנו במפעל ותדהמתי רק גברה, המנהל הוותיק הסביר לי בהתלהבות ובמסירות כל תהליך, מתעכב בחיוך על כל פרט ומוודא שנח לי ואני מבין. בנוסף, כל אדם שפגשנו זכה ממנו ליחס דומה: חיוך, אכפתיות, תשומת לב.
מעולם לא פגשתי אדם כה חיובי, שמתי לב שאפילו קשה לי לידו, זה נראה לי לא טבעי.
בארוחת הצהריים כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו כמה זמן הוא עובד במפעל הזה, ״17 שנים, הוא ענה בחיוך, בית שני לי״. 17 שנים?! חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים הוא מלא התלהבות ועניין כאילו זה יומו הראשון שם???.
לאחר הארוחה יצאנו לסבב ביקורים מחוץ למפעל, במשרדים ואצל לקוחות נבחרים. בעודנו בדרך אשתו התקשרה, הם שוחחו לרגע ולאחר שסיימו שאל אותי אם זה בסדר שהוא יפגוש אותה ואת ילדיו לרגע בדרך מכיוון שהוא מתגעגע. זהו, חשבתי לעצמי, זה הסיפור. הוא בטח מאלו שמכורים לעבודה ובקושי רואה את המשפחה.
לאחר כמה דקות הגענו לתחנת דלק, הוא התנצל בחיוך ואמר שזה ייקח שתי דקות. ישבתי שם וראיתי את אשתו ושלושת ילדיו יוצאים מרכב אחר, הפגישה בניהם הייתה ממש מרגשת, שיערתי שהוא לא ראה אותם כבר ימים רבים. הוא לקח כל ילד וחיבק חזק, מנשק ומחייך ולבסוף נצמדו הוא ואשתו דקה ארוכה בחיבוק אוהב ומתגעגע.
כשניכנס שוב לרכב, לא התאפקתי שוב ושאלתי אותו כמה זמן עבר מאז פגישתם האחרונה. ״כמה זמן״, הוא התפלא, ״מהבוקר כמובן״. עכשיו כבר נדהמתי ממש והערכתי אליו עלתה פלאים, גם בעבודה וגם בבית הוא מצליח לשמור על רמה כזאת של שימחה ואופטימיות?!, זה ממש מדהים!
״אני מקווה שגם אני אצליח לפתח גישה חיובית שכזאת בעבודה ובזוגיות שלי״, אמרתי לו, ״ממש מקווה!״. הוא הביט בי בחטף, אותת ועצר את הרכב בצד. בפעם הראשונה באותו יום הוא הסתכל בעיני במבט ממוקד, רציני וללא חיוך ואמר לי משפט שצרב את נשמתי:
״לקוות זה קל, זו הסחורה הכי זולה בשוק. רוצה שזה יקרה? תפסיק לקוות ותתחיל לעשות״
נשלח ב-21/12/18
היה היה פעם חסיד בשם זושא שהיה כבר זקן ושבע בימים. יום אחד, הרב הגדול של העיר הגיע לבקרו ולפתע ללא כל סימן מוקדם, החל החסיד זושא לבכות בכי גדול עד מאוד. לשמע בכיו, שאל אותו הרב ברכות: “מדוע אתה בוכה החסיד זושא?”
וזושא ענה: “עוד מעט אעלה לשמים ושם ישאלו אותי מדוע לא היית גדול כמו אברהם אבינו? צדיק כיוסף? או ענק כמשה רבנו? ואני – מה אני אענה להם?”
לשמע דבריו, פרץ הרב הגדול בצחוק שהתגלגל בכל חלל החדר, ואמר בניחותא: “זושא יקר שלי, שם לא ישאלו אותך את כל השאלות האלה, שם ישאלו אותך שאלה אחרת – מדוע לא היית החסיד זושא?”