אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב-7/12/18

מספרים על אלכסנדר מוקדון שתמיד חיפש אחר האושר האולטימטיבי.

אמר לעצמו: “אם אני אכבוש מדינה אחת בטח אהיה הכי מאושר בעולם” כבש מדינה אחת ולא היה מאושר.

אמר לעצמו: “אם אכבוש את כל העולם בטח אהיה הכי מאושר בעולם”. כבש את כל המדינות בעולם ולא היה מאושר.

אמר לעצמו: “אם אהיה עשיר מאוד בטח אהיה הכי מאושר בעולם”. נהיה הכי עשיר בעולם ולא היה מאושר..

החליט לברר מי האדם הכי מאושר בעולם. אמרו לו: “יש איזה נזיר על ההימלאיה והוא הכי מאושר בעולם”. טיפס אלכסנדר מוקדון על ההימלאיה והגיע אל הנזיר בחיפושיו אחרי האושר. מצא אותו יושב על ההר וחושב בשמש סתווית נעימה.

אמר לו אלכסנדר מוקדון: “אני האיש הכי עשיר בעולם, הכי חזק, והעולם כולו תחת שליטתי. באתי עד כאן כדי לשמוע ממך מה לעשות כדי להיות הכי מאושר בעולם”.

ענה לו הנזיר: “ברוך בואך, אבל אנא זוז מעט הצידה – אתה מסתיר לי את השמש…”

למי שכמו אלכסנדר מוקדון מחפש את האושר, הכנתי קורס וידאו שנקרא “איך יוצרים אושר” שבו תשובה לשאלה של אלכסנדר מוקדון המבוססת על מחקרים מדעיים.

את הסיפור מצאתי בספרו המקסים של אלון רז “סיפורי חכמה ולב” שקיבלתי במתנה מחברי הותיק Tsvika Lekach.  

נשלח ב-9/11/18

אי שם בלב האוקיינוס היה אי קטן ושמו: ‘אי זקופי הקומה’. באי חיה קהילה שהתפרנסה מקטיף פירות מתוקים מעצים גבוהים.

כבר מגיל צעיר היו מלמדים את הילדים את רזי המקצוע ותכנית הלימודים בכל בתי הספר התמקדה בצמיחה לגובה, כי ככל שהילדים יגבהו יותר, כך תשגשג תעשיית הקטיף.

וכך, בסוף שנת הלימודים, מדדו את גובה התלמידים לפי טבלה מסודרת:

– התלמידים שגבהו מעל לממוצע קיבלו ציון לשבח.

– אלה שגבהו על פי הממוצע קיבלו ציון ממוצע.

– והתלמידים שלא עמדו בהספק הגדילה הנדרש, ננזפו קשות על כך שלא השקיעו מספיק, שלא התאמצו, שלא היו חדורי מוטיבציה.

בכל פעם שיצאו התלמידים לקטיף, על מנת לתרגל, אלה שהגיעו לגובה העצים, עסקו בקטיף הפירות בהצלחה ובנחת. אך התלמידים שלא הצליחו להגיע לגובה הפירות, השתעממו, התחילו להפריע ולא הצליחו להתמקד בקטיף. יצא להם שם של מופרעים וזה יצר מעגל סגור של עוד יותר הפרעות ופחות למידה.

תושבי האי המודאגים החליטו להתייעץ עם אדם חכם והם פנו לזקן הכפר, שיחלוק עימם מחוכמתו ויימצא להם פיתרון. החכם האזין לדבריהם וכשסיימו השתהה קלות ואמר: “יש 2 דרכים לפעול לפתירת הבעיה ועליכם לבחור אחת: הדרך הראשונה היא לנטוע עצים נמוכים יותר, שאליהם יוכלו להגיע גם הילדים הנמוכים. הדרך השנייה היא לספק סולמות כדי שהנמוכים יגיעו לגובה”.

שאלו אנשי העיר: “אך כיצד ניתן ציונים? האם ניתן את אותו הציון לאלו שקטפו מהעצים הנמוכים כמו מהעצים הגבוהים? האם הילד שקטף בכוחות עצמו יקבל ציון כמו הילד שנעזר בסולם?”

ענה להם האיש החכם: “אהה! זו שאלה חשובה… עליכם לקבל החלטה חשובה. במה אתם מעוניינים בסופו של יום קטיף – בפירות או בציונים?”

את הסיפור הזה מצאתי אותו באתר “בא במייל”.

נשלח ב-26/10/18

כפר קטן בארץ רחוקה מכאן היה נתון למתקפה של חזירי בר. בחיפוש אחר אוכל, נהגו החזירים להיכנס לחצרות הבתים ולזרוע חורבן והרס עד שבאו על סיפוקם וחיסלו כל דבר הראוי למאכל.

תושבי הכפר ניסו שיטות שונות כדי לגרש את חזירי הבר, ללא הצלחה.

באחד הימים הזדמן לכפר חכם ידוע שנהג לשוטט ברחבי המדינה ולעזור בכל מקום בו היו זקוקים לעצה חכמה. מיד פנה אליו ראש הכפר והציג בפניו את הבעיה, סיפר לו על חזירי הבר הממררים את החיים לכולם.

האזין החכם בקשב רב, ואז אמר לתושבי הכפר כי לדעתו יש לו פתרון, אבל כולם חייבים לשתף אתו פעולה ולעשות כדבריו, גם אם יישמעו להם תמוהים…

בדרגת ייאושם הנוכחית, הסכימו התושבים לעשות כל מה שיגיד להם.

החכם יעץ להם לאסוף אוכל מכל בית ובית בכפר, ולהניח אותו בערימה אחת גדולה בשדה ריק בפאתי הכפר. התושבים, שכבר לא היה להם מה להפסיד חשבו כי ככה לפחות לא יתקרבו החזירים ממש עד הבתים, הסכימו.

באותו יום נאספה כמות מסויימת של אוכל מכל בית, ונציג התושבים הניח הכל בערימה גדולה במרכז השדה הריק. עשרות חזירי בר נהרו לשדה מכל עבר. בתחילה רק הציצו אל האוכל בחשד, כיוון שזה היה נראה היה מדי טוב מכדי להיות אמיתי אפילו בעיני החזירים. אך לאט לאט גברו עליהם רעבונם וחמדנותם, והם התנפלו על האוכל וחיסלו אותו עד תומו.

למחרת בבוקר חזרה התופעה על עצמה.

התושבים, מצד אחד שמחו על השקט שהשתרר בתוך הכפר, אבל מצד שני חשבו שזה מגוחך שהם צריכים להאכיל את חזירי הבר במיטב האוכל של בתיהם.

החכם הזכיר להם את הבטחתם לעשות כדבריו, וביקש מהם להתאזר בסבלנות.

לאחר כמה ימים חזירי הבר מנו כבר כמה מאות. השמועה שבכפר מחולקות ארוחות חינם עשתה לה כנפיים בכל האזור וחזירים מכל הסביבה באו להשתתף בחגיגה. מדי יום ביומו היו נוהרים בהמוניהם לשדה ונהנים מן המטעמים שהושמו שם עבורם.

כעבור כשבועיים בהם השגרה נכנסה למתכונת קבועה, הורה החכם לתושבים לתקוע ארבע יתדות בארבעת פאות השדה. התושבים עשו כדברו, והחזירים לא חשו במאומה.

למחרת אמר להם החכם למתוח גדר בין כל שתי יתדות. התושבים עשו כדבריו, והחזירים עדיין לא חשו דבר. כל שעניין אותם היה להגיע בכל יום באותה שעת בוקר אל השדה ולמצוא שם אוכל בשפע.

במהלך השבוע נמתחו עוד שתי גדרות מסביב לשדה, והחזירים לא הבחינו בהן כלל. הם שעטו קדימה, אל האוכל, בכוח ההרגל, דרך הפתח האחד שהיה עדיין לא מגודר.

בתחילת השבוע שלאחר מכן, כאשר כל החזירים היו עסוקים בזלילה, באו תושבי הכפר ומתחו גדר רביעית. עתה היה כל השדה מגודר מארבעת צדדיו והפך למכלאה לחזירים הכלואים בתוכו.

ככה השיגו תושבי הכפר שני הישגים: גם נפטרו מצרת חזירי הבר הפורעים בחצרות הבתים, וגם חסכו לעצמם את צורך להתאמץ וללכוד אותם, הם נפלו לידיהם ללא כל מאמץ מיוחד והשלל חולק בין כל התושבים…

חומר למחשבה: קל מאד לפתח הרגלים, ותגובות אוטומטיות. חזירי הבר נלכדו כי פיתחו הרגל לבוא ולקבל אוכל, ההרגל נהפך לאוטומט, והם הפסיקו לבדוק אם ההרגל משרת אותם או לא. האם גם לנו יש הרגלים ותגובות אוטומטיות, שגורמות לנו נזק?

זהו סיפור שמסתובב ברשת.

נשלח ב-12/10/18

נשלח ב- 28/9/18

בחור צעיר אחד הגיש בקשה לראיון עבודה באחת מהחברות הגדולות. הוא הצליח לעבור את הראיונות הראשונים ונותר לו רק הריאיון הסופי עם מנהל החברה.
המנהל קרא את קורות חייו של המרואיין והתרשם מאוד! בראיון, שאל המנהל: “האם יש לך מלגת לימודים?” “לא”, ענה הבחור. “אביך שילם על הלימודים?” שאל המנהל. “כן”, ענה הבחור. “היכן עובד אביך?” שאל “אבי נפח!” אמר.
המנהל ביקש שיראה לו את כפות ידיו. ידיו היו רכות וללא רבב. “האם כבר עזרת לאביך בעבודתו?” שאל המנהל והצעיר ענה: “לא. הורי תמיד עודדו אותי ללמוד ולקרוא הרבה ספרים. בנוסף, הוא עושה את העבודה הרבה יותר טוב ממני!”
אז, אמר המנהל: “יש לי בקשה אליך. לך היום הביתה… רחץ את ידי אביך וחזור אלי מחר בבוקר.”
הבחור, שראה שיש סיכוי גדול שיקבל את העבודה, קיבל את הבקשה. כשהגיע הביתה שאל את אביו אם ירשה לו לרחוץ את ידיו. האב חשב שהשאלה מוזרה, אבל הסכים והראה לבנו את ידיו. הבן רחץ את ידיו של אביו באיטיות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הבחין שידי אביו היו כל כך מקומטות ומלאות בצלקות. חלק מהמכות היו כל כך עמוקות שהאב הרגיש כאב כשבן נגע בהן.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבחור הבין מה הייתה משמעות עבודת כפיו של אביו כדי שהוא יוכל לשלם את לימודיו של בנו. הצלקות בידיו של אביו היו המחיר שהיא שילם על חינוכו, בית ספרו ועתידו!
מיד לאחר סיום ניקיון ידיו, הלך הצעיר לנקות את הסדנה של אביו. באותו הלילה האב והבן שוחחו ממושכות.
למחרת בבוקר, חזר הבחור למשרד המנהל. המנהל ראה שעיני הבחור מלאו בדמעות ושאל אותו: “תוכל לספר לי מה קרה ומה למדת אתמול בביתך?”
“רחצתי את ידי אבי וניקיתי את סדנתו. עכשיו אני מבין יותר, שללא הורי, לא הייתי כאן ולא הייתי מי שאני היום. כשעזרתי לאבי הבנתי כמה קושי ומאמץ נדרשו לעשות מה שעשו עבורי.”
אמר המנהל: “זה מה שאני מחפש בצוות שלי. אני רוצה להעסיק אנשים שמסוגלים להעריך עזרה לזולת. אנשים שיכירו בעבודתו של השני… התקבלת לעבודה!”

הספור הוא על הערכה של בן לאביו. חשוב מאוד שנעריך את הורינו ואת מה שהם עשו למעננו. מצד שני, כהורים, יש לנו הזכות והעונג להעריך את ילדינו ולשמוח בהתקדמויות שלהם. 

סיפור שפרסמה אחת מחברות הפייסבוק שלי, שנתנה לי אישור להעביר אותו הלאה.