אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

החבר שקיבל את הסטירה נפגע מאוד אך ללא מילה פשוט כתב על החול: “החבר הכי טוב שלי סטר לי היום על הלחי”

הם המשיכו במסעם עד שהגיעו לנאות מדבר, שופעת מים והחליטו להתרחץ במימי האגם. החבר שהוכה החל לפתע לשקע בבוץ והחל לטבוע אבל חברו הטוב בא והציל אותו.

אחרי שהתאושש מהטראומה שעבר כתב החבר שנסטר וחרט על אבן: “החבר הכי טוב שלי הציל היום את חיי”

החבר שסטר לשני על הלחי שאל אותו “אחרי שסטרתי לך על הלחי כתבת בחול ועכשיו חרטת באבן למה?”

החבר השיב לו “כשמישהו פוגע בנו אנחנו צריכים לרשום את זה בחול כדי שהרוח תוכל למחוק את זה אבל כשמישהו עושה עבורנו משהו טוב אנחנו חייבים לחרוט את זה על אבן כדי ששום רוח לא תוכל למחוק”.

יום אחד, חבורה של ילדים החליטו לשחק כדורגל מתחת לחלונו בדיוק בשעת מנוחת הצהריים שלו. כך עברו ימים ומנוחתו התחילה להתערער.

הוא החליט להפסיק את מנהגם המגונה והחל צועק עליהם שיעברו מקום, אך החבורה סרבה בתוקף. הוא העלה מדרגה והחל לשפוך עליהם מים, אך לא הועיל, זרק ביצים ואף זה לא גרם לחבורה להפסיק ומשחק הכדורגל ה’מרעיש’ נמשך.

מיואש וחסר מנוחה התהלך בביתו וחפש פתרון למצב שנוצר. יום אחד הרעיון הגיע. הוא ירד לחצר, קרא לראש החבורה ואמר: ״אני כל-כך אוהב איך שאתם משחקים כדורגל, אני צופה בכם וכולי מתענג. לכן החלטתי שאני מוכן לשלם לכל אחד מכם חמישה שקלים, רק אל תפסיקו לי את העונג”.

כששמע זאת ראש החבורה הסכים מיד ומלמל לעצמו: “איזה פראייר האיש הזה, הרי גם ללא התשלום היינו משחקים כאן” וכך מידי יום ירד אברהם ונתן לכל אחד חמישה שקלים.

לאחר שבוע אברהם קרא שוב לראש החבורה ואמר: “אני אדם בפנסיה, משכורתי דלה ביותר, אוכל לשלם לכם רק שלושה שקלים במקום חמישה”. מחוסר ברירה הסכים ראש החבורה.

לאחר שבוע שוב קרא אברהם לבחור לשיחה נוספת ואמר לו: “אני לא יכול לשלם יותר, אזל כספי, האם תוכלו להמשיך לשחק גם ללא תשלום? זה ממש חשוב לי!” כשמע זאת ראש החבורה התרגז ומיד ענה: “אתה צוחק עלינו? אתה חושב שאנו פראיירים? אנחנו לא משחקים בחינם!” מיד אסף את חבריו, הם הלכו לשחק במקום אחר והשקט חזר למקום.

קבוצה אחת קיבלה יום להכין את הדרשה, והשנייה שעתיים.

בדרכם לכנסיה הכמרים פגשו קבצן שביקש עזרה. האם הם יעזרו לו ויקיימו את מה שהם אומרים לאחרים? זה היה המבחן האמיתי!

הסתבר שזה תלוי בלחץ שלהם.

רוב הכמרים בקבוצה שהתכוננה יום מראש הגיעו בנחת לכנסיה ועזרו לקבצן. לעומת זאת, מבין אלו שהגיעו בריצה, כי היו להם רק שעתיים להתכונן, כמעט אף אחד לא עזר לו…

יום אחד בזמן שהאחים חזרו הביתה מהיער נושאים את העצים שחטבו באותו יום, הם ראו אשה זקנה וכפופה נושאת שק כבד על גבה. האחים טובי הלב הציעו מיד לעזור לה וסחבו בתורות את השק עד לביתה. האישה שאלה את האחים איך תוכל לעזור להם בתמורה על עזרתם.

“אנחנו לא מאושרים” אמר האח הגדול. האישה שאלה: “מה יגרום לכם לאושר?” האח הגדול אמר: “אחוזה נפלאה עם הרבה משרתים”. האח השני אמר: “חווה גדולה שמפיקה הרבה יבול”. “אישה יפהפיה שתקבל את פני בשובי מהעבודה” אמר האח השלישי. “אם זה מה שיעשה אתכם מאושרים, אתם בהחלט ראויים לדברים האלה בתודה על עזרתכם. לכו הביתה ומשאלותיכם יתגשמו” אמרה האישה הזקנה.

הם חזרו הביתה ולהפתעתם במקום הבקתה, עמדה אחוזה גדולה והמשרתים שחיכו בחוץ ברכו את האח הראשון ולוו אותו פנימה. לא רחוק משם עמדה חווה מוקפת שדות מלאים יבול כמו שבקש האח השני. אישה צעירה ויפה נגשה לאח השלישי ואמרה לו שהיא אשתו.

שלשת האחים היו מאושרים עד הגג. הם הודו למזלם הטוב והתחילו להסתגל לאורח החיים החדש שלהם.

הימים עברו בזה אחר זה ובמהרה עברה שנה. האושר לא נמשך זמן רב. לאח הראשון נמאס לטפל באחוזה הגדולה ולנהל את צוות המשרתים, והאחוזה נהפכה למוזנחת. לאח השני נמאס לחרוש, לזרוע ולטפל בשדות, והיבול הלך והתמעט. האח השלישי התרגל לחברת האישה היפה, הפסיק להחמיא לה ולבלות זמן בחברתה, והיא הפכה ממורמרת ויופיה הועם.

ושוב היו שלשת האחים לא מאושרים.

יום אחד החליטו שלשת האחים ללכת לבקר את האישה הזקנה. “האישה הזו היא קוסמת”. אמרו זה לזה. “היא הפכה את חלומותינו למציאות. היא ודאי תוכל לגלות לנו את הסוד איך להשיג אושר”.

הם הגיעו לבית האישה הזקנה, ספרו לה את הקורות אותם ובקשו ממנה: “בבקשה הגידי לנו איך נוכל להיות מאושרים” האישה אמרה להם: “סוד האושר הוא שביעות הרצון. רק כשתלמדו להיות שבעי רצון ממה שיש לכם תוכלו להיות באמת מאושרים”.

שלשת האחים הבינו שלקחו את מה שהיה להם כמובן מאליו ולכן לא האריך אושרם ימים. הם חזרו הביתה ושינו את דרכיהם. האח הראשון התיחס בהערכה ללמשרתים ולאחוזה שלו והתחיל לטפח אותה כראוי. האח השני הקפיד לחרוש לזרוע ולקצור בזמן ונהנה מיבול רב. האח השלישי התחיל להעריך את אשתו היפה ואת כל מה שהיא עושה למענו, והאהבה פרחה במעונם. הם זכרו שהסוד לאושר הוא שביעות רצון והערכה, ולא לקחו יותר שום דבר כמובן מאליו.

וכך הם חיים באושר רב עד עצם היום הזה.

התלמיד התלהב מהרעיון ויצא לדרך להשפיע על אנשים לחיות על פי אמות המידה שאימץ. אחרי חודשיים שאל אותו שוב הרב: “נו, כבר תיקנת את המדינה?”. התלמיד לא התבלבל: “עשיתי מה שצריך, אבל הם לא רוצים להקשיב לי”. הרב ענה: “אולי תתחיל לתקן את העיר? כאן אתה מכיר את האנשים והם מכירים אותך, זה בטח יהיה הרבה יותר קל”.

התלמיד שוב יצא לדרך, ואחרי חודשיים שאל אותו הרב: “נו, יש התקדמות בעיר?”. התלמיד הסביר לו שגם כאן בעיר לא מקשיבים. הרב ניסה לצמצם את המשימה: “אולי תתחיל לתקן את המשפחה הקרובה שלך? הם קרובים אליך ובטח ישמעו לך. זה יהיה הרבה יותר קל”.

אחרי חודשיים שאל הרב האם תיקן התלמיד את משפחתו. אמר לו התלמיד, כולו מיואש: “גם הם לא מקשיבים לי. אני כבר לא יודע מה לעשות – אני מדבר עם אנשים, מנסה להשפיע ולתקן אותם, אבל הם לא משתכנעים”.

ענה לו הרב: “יש לי רעיון. תתחיל לתקן את עצמך קודם כל. תעבוד על המידות, תלמד איך לכבד את הזולת, תרבה באהבת ישראל, תגרום לכך שדעת הבריות תהיה נוחה ממך, ומתוך זה שתהיה מתוקן בעצמך, תשמש דוגמה יפה למשפחה. משפחתך תקרין זאת כלפי העיר, העיר תשפיע על כל המדינה, וכך המדינה תהיה סמל למופת עבור כל העולם”.