אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

בזקנתו, כשעמד למות, ממש על ערש דווי, עדיין צחק בעליזות. שאל אותו אחד מחניכיו: אתה מפליא אותנו. כעת אתה עומד למות, גם עכשיו אתה צוחק? מה מצחיק בזה? אנחנו עצובים כל כך. האמת, רצינו לשאול אותך הרבה פעמים בחייך, למה לעולם אינך עצוב? אך כעת, לפחות בפגישה עם המוות האדם צריך להיות עצוב ואילו אתה עדיין צוחק! איך אתה עושה זאת?

האיש הזקן אמר: כשהייתי בן שבע עשרה וכבר מאד אומלל, המאסטר שלי היה בן שבעים. הוא היה ישוב מתחת לעץ, צוחק ללא כל סיבה. לא היה שם איש, שום דבר לא קרה, איש לא סיפר בדיחה ואילו הוא ישב וצחק. פשוט צחק מחזיק את ביטנו וצוחק.

שאלתי אותו: מה העניין אתך? האם אתה משוגע או משהו, מה אתה צוחק כל הזמן?

והוא ענה לי: יום אחד גם אני הייתי עצוב כמוך. אז נחתה עלי ההבנה, שזאת הבחירה שלי, אלה החיים שלי.

מאז אותו היום בכל בוקר כשאני מתעורר, הדבר הראשון שאני מחליט ואומר לעצמי לפני שאני קם הוא: “עבדולא” (זה הוא שמו) מה אתה רוצה, צער? אושר? כעס? מה תבחר היום? ותמיד אני בוחר באושר,

פשוט בוחר!

שלושת הבנים שקעו בחישובים, מנסים לפתור מה חלקו המדויק של כל אחד מהם. הם לא הצליחו. שבע עשרה לא מתחלק לשניים, לא מתחלק לשלוש וגם לא מתחלק לתשע.

חייהם הפכו קשים ומרים, איבה וכעס אחזו בהם, וכל אחוות המשפחה שהייתה להם הלכה ונעלמה. כל היום הם היו עסוקים במשא ומתן ובחישובים מכל זווית אפשרית, אך לשווא. הם לא הצליחו להגיע לתוצאה משביעת רצון שתניח את דעת שלושתם.

בייאושם, החליטו לפנות לעצת מומחים שייעזרו להם להתיר את הסבך. אישה זקנה וחכמה שגרה בכפרם שמעה את בעייתם, וביקשה שיאפשרו לה להרהר מעט ולנסות למצוא פתרון.

לאחר מחשבה ארוכה אמרה להם: “אינני יודעת אם אוכל לעזור לכם לפתור את בעייתכם, המעט שאני יכולה לעשות, זה לתת לכם את הגמל שברשותי. ככה יהיו לכם שמונה עשר גמלים”.

שמחו האחים מאד. שמונה עשרה הוא מספר שמתחלק בשניים וכך הבן הבכור יכול לקבל את המחצית שהוריש לו אביו והיא תשעה גמלים. שמונה עשרה גם מתחלק לשלוש וכך הבן השני יכול לקבל שליש מהגמלים שהוריש לו אביו והוא ששה גמלים. גם לבן השלישי נמצא פתרון כי תשיעית משמונה עשרה הם שניים.

לקח הבן הבכור תשעה גמלים, השני ששה והשלישי שניים. סך גמלים שבעה עשרה במספר. נשאר גמל אחד מיותר אותו הם החזירו לזקנה החכמה.

יום אחד הבחינו הנזירים שטיפלו במקדש שהפסל מתחיל להיסדק. התברר שבקרוב יהיה צורך לתקן ולצבוע אותו. אחרי תקופה של מזג אויר יבש במיוחד, אחד הסדקים התרחב ונזיר סקרן לקח פנס והציץ פנימה. בעיניו הבזיק ברק של זהב טהור!

בתוך פסל החמר הישן גילו הנזירים את אחד מפסלי הבודהה המוזהבים הגדולים, המוארים והמפוארים ביותר בדרום מזרח אסיה. יצירת המופת הזו כוסתה בחמר ובבוץ כדי להגן עליה בימי סכסוך ואי שקט. לאחר שנחשף החלו המונים לעלות אליו לרגל.

מדען אחד ישב ועבד, אך בנו בן השבע נסה למשוך את תשומת ליבו שוב ושוב. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לבקש מבנו שילך לשחק במקום אחר, אך כשראה שזה לא הולך, חיפש משהו שיוכל להעסיק את הילד.

הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק. ´אתה אוהב פאזלים´ הוא אמר, ´קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך´.

המדען חשב שייקח לילד זמן רב עד שיצליח להרכיב את המפה, אבל לא עבר זמן רב והוא שומע את קולו של הבן קורא לו ´אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול´.

המדען התקשה להאמין: ´זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפת עולם שמימיו לא ראה´ אבל הוא הניח את רשימותיו וניגש לבנו, כשהוא משוכנע שהוא הולך לראות עבודת הדבקה לא רצינית. להפתעתו, המפה הייתה מושלמת וכל החתיכות היו במקומן.

איך עשית את זה?´ שאל המדען את בנו ´הרי לא ידעת איך נראה העולם?´´אבא´, ענה הילד, ´אני באמת לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצידו השני יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי אבל לא הצלחתי. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם. כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם´.