אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב-26/1/18

פעם אחת, היו שני שכנים שחיו זה ליד זה. אחד מהם היה מורה להיסטוריה והשני סוכן ביטוח. שניהם טפחו גינה ליד הבית. סוכן הביטוח טפל בצמחים שלו בתשומת לב רבה ונתן להם מים בשפע. המורה לעומת זאת, נתן הרבה פחות מים והרבה פחות תשומת לב לצמחים שלו. הצמחים של המורה היו פשוטים אבל נראו טוב. הצמחים של סוכן הביטוח היו הרבה יותר מלאים וירוקים.

לילה אחד התחוללה סופה. ירד גשם כבד ונשבה רוח חזקה. בבקר יצאו שני השכנים לבחון את הנזק לגינות שלהם. סוכן הביטוח ראה שהצמחים שלו נעקרו מהאדמה והיו הרוסים לחלוטין. אבל הצמחים של המורה עמדו זקופים ללא נזק.

סוכן הבטוח ניגש אל המורה ושאל: “שנינו גידלנו אותם צמחים, אני טיפלתי בצמחים שלי טוב ממך, ונתתי להם יותר מים. ועדיין הצמחים שלי נעקרו בסופה ושלך לא. איך זה יתכן?”

המורה חייך ואמר: “אתה נתת לצמחים שלך יותר מים ותשומת לב. אבל בגלל זה הם לא היו צריכים לעבוד בשביל עצמם. עשית להם חיים קלים. אני נתתי לצמחים שלי כמות מוגבלת של מים ולכן השורשים שלהם העמיקו באדמה בחיפוש אחר עוד מים. השורשים של הצמחים שלי עמוקים יותר ולכן הם שרדו בסופה”

חומר למחשבה: האם יש מישהו בחיים שלנו שאנחנו מטפלים בו יותר מדי וכך מונעים ממנו להתפתח ולהתחזק?

מאז שהתחלתי לחפש בשבילכם סיפורי גשם, תפילותינו נענות וגשמי הברכה מגיעים. איזה יופי!. אז אני ממשיכה בסיפור גשם נוסף שמצאתי כאן :

 https://www.moralstories.org/keeping-roots-stronger/

התרגום שלי.

נשלח ב-5/1/18

באחד הכפרים חי לו זוג פלחים ולו שתי בנות. לימים נישאו הבנות והלכו להן על פי הנוהג, כל אחת אל בית בעלה. השנים חולפות ואת הפלחית הזקנה תוקפים געגועים לבנותיה. היא פנתה לבעלה וביקשה ממנו שילך לראות מה שלום הבנות.

לאחר שהפצירה בבעלה זמן רב, הוא קם באחד הימים השכם בבוקר, והיא הכינה לו צידה לדרך – פיתות טריות, לבנה, שמן וזעתר. הוא עלה על חמורו ויצא לבקר את שתי בנותיו. הפלחית נפרדה ממנו לשלום ועקבה אחריו עד אשר נעלם מעיניה. הפלח עלה הרים וירד בקעות עד אשר הגיע לכפר של בתו הראשונה. יוצאת הבת לקבל את האב, מחבקת אותו בשמחה.

היא מזמינה אותו להכנס לאוהל, מכינה לו כרה, לבנה, חומוס, מים זכים מהמעין והוא אוכל בניחותא והם משוחחים ביניהם.

שואל האב הזקן למעשי בעלה והיא משיבה: בעלי, יא באבא, פלאח. כל השנה סקלנו את האדמה, חרשנו אותה, זרענו ועתה אנו זקוקים לרחמי שמיים, לגשם. אם חס וחלילה השבוע לא ירד גשם, רחאת עלינה. כל עמלנו ירד לטמיון ולא יהיה לנו מה לאכול. לכן יא באבא, תתפלל שהשבוע ירד גשם.

הבטיח האב לבתו שיתפלל בעבורה, נפרד ממנה לשלום ושם פעמיו אל הכפר של בתו השנייה.

שוב עלה הרים, ירד בקעות עד אשר הגיע אל בתו השנייה. גם היא קיבלה את פניו בשמחה והכינה לו ארוחה כיד המלך. אז התעניין האב במעשי בעלה.

“בעלי”, ענתה פחמי. “כל השנה כרתנו עצים, חתכנו אותם מעל הענפים, ועתה הנחנו אותם להתייבש בשמש. עכשיו יא באבא, אנו זקוקים לשבוע של שמש כדי שהעצים יתייבשו ונוכל להכין פחמים. אם חס וחלילה ירד גשם השבוע, ראחת עלינא: כל עמלנו ירד לטמיון ונמות ברעב. לכן, יא באבא, תתפלל שהשבוע לא ירד גשם”.

הבטיח האב גם לבת השנייה שיתפלל עבורה. הוא עלה על חמורו ונפרד מבתו האהובה, כדי לשוב אל אשתו ובלבו מתרוצצות שתי התפילות בעת ובעונה אחת.

בכל בוקר היתה הפלחית הזקנה יוצאת אל קצה הכפר ומתבוננת בציפייה לרגע בו ישוב בעלה. לאחר שבעה ימי צפייה מורטת עצבים רואה היא מרחוק את בעלה בקצה האופק ואינה יכולה להתאפק מלצעוק אליו: “כיף חאלהן, אל בנאת?” (כלומר, מה שלום הבנות?)

והוא משיב לה במשפט קצר אחד “אם ירד גשם, אשה בכי, ואם לא ירד גשם אשה בכי”.

בסוף הסיפור אומר לנו המספר שמוסר ההשכל הנובע מן הסיפור הוא: החכמה לדעת במצבים כאלה ללכת בין טיפות הגשם…

מצאתי אותו באתר מספר סיפורים. כתוב שם שהוא מתוך הספר “מעשה האדמה ושני השכנים” מאת: יהודה עצבה. הרשיתי לעצמי כמה שינויים קלים.

נשלח ב-22/12/17

היה זה סתיו והאינדיאנים בשמורה המרוחקת, שאלו את הצ’יף החדש שלהם האם החורף עומד להיות קר או מתון?

הואיל והצ’יף גדל בחברה המודרנית, ולא חונך על ברכי הסודות העתיקים, הוא לא יכול היה לומר מה עומד להיות מזג האוויר כשהביט בשמיים. בכל זאת, על כל צרה שלא תבוא, ענה לבני השבט כי החורף אכן עומד להיות קר, ושעל בני הכפר לאסוף עצים להסקה כדי להיות מוכנים.

כמו כן, בהיותו מנהיג מעשי, עלה במוחו רעיון. הוא הלך עד לתא הטלפון הקרוב, התקשר לשירות המטאורולוגי ושאל: “האם החורף הקרב עומד להיות קר?” “נראה כאילו חורף זה אכן עומד להיות קר למדי,” ענה החזאי מהשירות המטאורולוגי.

לפיכך חזר הצ’יף אל אנשיו והורה להם לאסוף כמות גדולה יותר של עצים, כדי להיות מוכנים.

שבוע מאוחר יותר, התקשר הצ’יף אל השירות המטאורולוגי בשנית ושאל: “האם זה עומד להיות חורף קר מאוד?” “כן, זה בהחלט עומד להיות חורף קר מאוד” ענה החזאי מהשירות המטאורולוגי.. הצ’יף הורה לאנשיו לאסוף כל פיסת עץ שיוכלו למצוא.

שבועיים מאוחר יותר, שוב התקשר הצ’יף לשירות המטאורולוגי: “האם אתם בטוחים לגמרי שהחורף עומד להיות קר מאוד?” שאל. “ללא ספק!” השיב החזאי “זה עומד להיות אחד החורפים הקרים ביותר בהיסטוריה!”

“באמת?!” התפלא הצ’יף, “איך אתם יכולים להיות כל כך בטוחים?” “כי האינדיאנים אוספים עצים כמו משוגעים…”

הסיפור הזה מוקדש באהבה לכל חברי הפייסבוק שלי שחיים במדינות קרות ומתעטפים בימים אלה בבגדים חמים. מצורפת אליו תפילה עמוקה לגשם שירווה את האדמה הצמאה של הארץ היפה שלנו…

סיפור/בדיחה שמסתובב ברשת. את הגרסה שלפניכם מצאתי באתר “בא במייל”.

נשלח ב-8/12/17

עורב שחור אחד חי לו ביער, שם לא היה חסר לו דבר. הוא היה מסופק מאוד מהחיים שלו עד שיום אחד עף מעל אגם וראה ברבור לבן. העורב חשב לעצמו: “נוצותיו של הברבור כה צחורות ואציליות, לעומת נוצותיי שלי שכה שחורות ועגמומיות. הברבור הזה בטח הציפור המאושרת והיפה ביותר בעולם”.

העורב ניגש אל הברבור וחשף בפניו את רגשותיו. “ובכן” אמר הברבור, “גם אני חשבתי שאני הציפור המאושרת ביותר בעולם עד שראיתי את התוכי. הנוצות שלו לא משעממות וחדגוניות כמו שלי, ולדעתי הוא הרבה יותר יפה ומאושר ממני”.

העורב ניגש אל התוכי וסיפר לו את אשר הברבור אמר. “ובכן” אמר התוכי, “גם אני הייתי בטוח שהצבעים היפים שלי הופכים אותי לציפור המאושרת ביותר בעולם עד שבאחד ממסעותיי ראיתי את הטווס בגן החיות. הנוצות שלו מעוצבות בצורה כל כך יפה לעומת הנוצות שלי, וזה גרם לי להבין שהטווס מאושר יותר ממני”.

העורב היה נחוש לראות את הפלא בעצמו ולכן עף לגן החיות, שם הוא ראה אנשים רבים מתקהלים סביב הטווס. אחרי שגן החיות נסגר וכל האנשים הלכו, ניגש העורב לטווס ואמר, “טווס, הינך כה יפה. בכל יום אלפי אנשים באים לראות את נוצותיך המרהיבות, בעוד שכאשר אני מתקרב לאנשים הם מיד מגרשים אותי. האם יכול להיות שאתה הציפור המאושרת ביותר בעולם?”

הטווס השיב “למען האמת תמיד חשבתי שאני הציפור היפה והמאושרת ביותר בעולם, אך בשל היופי הרב שלי אני לכוד כאן בגן חיות. אחרי שנים רבות שבהן התגוררתי בגן החיות וראיתי את כל בעלי החיים שלכודים כאן, הבנתי שדווקא העורבים הם הציפורים היחידות שלא כלואות בכלובים. “מה שגרם לי לחשוב שאתה העורב שיכול להתעופף לאן שרק תרצה מחזיק בתואר הציפור המאושרת ביותר בעולם”

הסיפור הזה מוקדש באהבה לכל הציפורים היפהפיות שקוראות עכשיו את הסיפור הזה. הלוואי שכל אחד מאיתנו ילמד לראות את היופי המיוחד שלו…

את הסיפור קיבלתי מרינת המקסימה. תודה רינת!

נשלח ב-17/11/17

פעם, בארץ רחוקה, היה מלך עשיר ולו 4 נשים.

את אישתו הרביעית הוא אהב יותר מכולן. הוא היה נוהג לקנות לה בגדים יפים, להביא לה את המאכלים הכי משובחים ולפנק אותה כמה שרק הצליח. כל דרישותיה נענו והוא לא חסך עליה במאום.

גם את אישתו השלישית אהב המלך, והתגאה בה מאוד. תמיד נהג להציג אותה לממלכות שכנות ולהתהדר בה בפני כולם. הוא היה מאוד מרוצה שהצליח לגרום לה להיות שלו וראה בה כהישג אישי.

אישתו השנייה גם היא הייתה אהובה עליו. היא הייתה אשת סודו, לה היה מספר את כל אשר על לבו ומתייעץ איתה בפתרון בעיות קשות. היא הייתה נבונה, מתחשבת, סבלנית, מייעצת בחוכמה, תומכת בו ועוזרת לו לעבור זמנים קשים.

רק את אשתו הראשונה המלך לא אהב. הוא הזניח אותה וכמעט שלא התייחס אליה כלל, אף על פי שהייתה נאמנה מאוד ופעלה רבות וגדולות לטובתו, בלי שאפילו היה מודע לכך. המלך לא ידע להכיר לה תודה על מעשיה והיא המשיכה בשלה למרות הכל.

יום אחד, אחרי שנים, המלך התבגר והבין שזמנו הגיע. הוא חשב על מהלך חייו ועל כל הטוב שהיה לו כאשר היה בשיאו, לעומת עכשיו שהוא חלש ונזקק. המלך הרהר לעצמו “יש לי 4 נשים, ודאי הן תדאגנה לי בעת זקנתי ובבוא יומי…”

באופן טבעי המלך ניגש קודם אל האהובה עליו מכל, אישתו הרביעית: “אהבתי אותך יותר מכל, טיפחתי אותך וטיפלתי בך נהדר. עכשיו לקראת מותי האם תהיי לצידי? איתי?”
ענתה לו האישה: “מה עוד אתה יכול לתת לי מלכי? אין לי עוד תועלת בך ולכן לא אשאר לצידך, אלך לי אל מישהו אחר”. למשמע הדברים ליבו של המלך נפל בקרבו. חשב, “אלך לאשתי השלישית, גאוותי הגדולה ביותר”.

ניגש המלך אל אישתו השלישית: “משוש חיי וגאוותי, אותך הצגתי לכולם ואת היית הפנים של הממלכה. עתה, האם תישארי לעמוד ולייצג את מלכך הזקן?” ענתה האישה: “כשהיית צעיר וחזק, התגאתי לעמוד לצידך, אך כעת בהיותך זקן, כיצד אראה אני? לא אהיה מוכנה שתכתים את המוניטין שלי אחרי כל השנים שעבדתי עליו”.

הדברים הקשים פלחו את ליבו של המלך, ובעצב רב חשב, “אישתי השנייה היא המוצלחת מכולן. היא תמיד עמדה לצידי ותמיד עזרה לי ברגעי הקשים. בודאי תהיה לצידי גם לקראת מותי”. הוא פנה אל אישתו השנייה” “את, יותר מכולן, תמיד היית לצידי, תמיד עזרת לי ותמיד ידעת לקבל את ההחלטות הנבונות. האם תהיה לי לעזר גם בלכתי אל סופי?” ענתה האישה השנייה: “אני מצטערת אך לחוכמתי זקוקים כעת אחרים. לך כבר לא אועיל, שכן עוד רגע ואינך עוד. אבוא להיפרד ממך על קברך”. המלך לא ידע את ליבו מצער ואכזבה וכבר אמר נואש.

לפתע שמע קול לוחש ברכות: “אני אהיה לצידך מלכי”. האישה הראשונה, שכהרגלה פעלה מאחורי הקלעים, האזינה לשיחותיו של המלך וכשראתה אותו נדחה על ידי כל נשותיו, רחמיה נכמרו עליו.

המלך הביט בה וראה לנגד עיניו אישה יפת תואר, אך לבושה בצניעות ופשוטה למראה.
דמעות עלו עיניו והוא אמר: “איך הזנחתי אותך אישתי הראשונה והיקרה. עכשיו אני מבין שאת זו שדאגה לי יותר מכל, ואני הייתי עיוור אליך. היה עלי לטפל בך היטב כשהייתה לי הזדמנות”. האישה חיבקה את המלך בזרועותיה העדינות ונותרה עימו עד נשימתו האחרונה.

לכל אחד מאיתנו יש 4 נשים בחיינו:

הרביעית – היא גופנו. לא משנה כמה נטפח אותו ונשקיע מאמץ כדי לטפל בו, הוא יעזוב אותנו ביום שנמות.

השלישית – היא רכושנו, מעמדנו וכספנו. ברגע שנמות הם יהיו כלא היו, ויועברו למישהו אחר.

השנייה – היא המשפחה והחברים שלנו. אפילו שתמיד יהיו לצידנו תמיד וידאגו לנו באמת ובתמים, הכי רחוק שילכו איתנו זה עד לפתח הקבר.

והראשונה – היא הנפש שלנו. היא תהיה עימנו לעד למרות שהזנחנו אותה לטובת מרדף אחר הכסף, הכוח ושאר הנאות העולם. חזקו וטפחו אותה, כיוון שהיא הדבר היחיד שיישאר איתנו לנצח, בכל זמן ומקום.

הסיפור הזה מתייחס לשאלה, איך אנחנו צריכים לחיות כדי שבבוא יומנו לא נצטער.

את הסיפור לשבת היום שהוא בעצם משל מצאתי באתר בא במייל.