אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב-10/11/17

איש אחד היה שוער בבית בושת. יום אחד מת בעל הבית הזקן והמנהל החדש החליט לעשות שינויים. הוא שיפץ את החדרים ונתן הוראות חדשות לצוות העובדים. לשוער אמר: “מהיום לא רק תעמוד בשער אלא תכין לי גם דוח המציין כמה אנשים נכנסו כל יום ומה הייתה מידת שביעות רצונם”

השוער רצה למלא את הדרישות החדשות, אבל לא יכול היה. הוא לא ידע קרוא וכתוב. האיש פוטר מעבודתו וחש שעולמו חרב עליו. איך יביא פרנסה למשפחתו?

הוא נזכר שלפעמים בבית הבושת, הוא היה מתקן מיטה שבורה או דלת שהתקלקלה, לכן החליט שעד שימצא עבודה חדשה יעבור מבית לבית ויציע עצמו כמתקן. מאחר שלא היו לו כלי עבודה הוא נסע לעיר הסמוכה שהייתה רחוקה מרחק יומיים רכיבה וקנה בחלק מדמי הפיצויים שקבל ארגז כלים.

למחרת דפק השכן בדלת ואמר: “באתי לשאול אם יש לך במקרה פטיש להשאיל לי”. “בדיוק קניתי” ענה האיש “אבל תחזיר לי עוד היום, אני צריך אותו לעבודה החדשה שלי”.

אחרי כמה שעות חזר השכן. הוא עדיין היה זקוק לפטיש. “אולי תמכור לי אותו?” שאל. “לא אני צריך אותו לעבודה” ענה האיש. “אז תוכל לנסוע לעיר ולקנות אחד גם בשבילי?” שאל השכן, “אשלם לך על הזמן, יומיים הלוך ויומיים חזור, הרי אין לך עבודה. מה דעתך?” הוא הסכים, זה ייתן לו הכנסה של ארבעה ימי עבודה.

בשובו חיכה לו שכן אחר. “שמעתי שקנית פטיש לחבר שלנו. גם אני צריך כמה כלים. אשלם לך את מחיר הכלים ועוד ארבעה ימי נסיעה”. השוער לשעבר פתח את ארגז הכלים שלו והשכן בחר צבת, מברג, פטיש ואזמל. הוא שילם והלך.

השמועה פשטה בכפר ששוער בית הבושת לשעבר הוא עכשיו מוכר הכלים. אנשים שמחו שאינם צריכים לנסוע עוד לעיר הרחוקה לקנות כלי עבודה. הוא נסע פעם בשבוע וקנה את כל הדרוש ללקוחותיו. בתוך זמן קצר הבין שאם ימצא מקום לאחסן את הכלים, יוכל לחסוך בנסיעות, לכן הוא שכר מחסן קטן. כעבור כמה שבועות הרחיב את המחסן, הוסיף חלון ראווה, והמקום הפך לחנות הכלים הראשונה של הכפר.

החנות שגשגה. כל אנשי הכפר קנו בה, וגם אנשים רבים מהכפרים הסמוכים. יום אחד עלה בדעתו של מוכר הכלים שהחרט ידידו יכול לייצר בשבילו את הכלים וכך הפך ליצרן כלים.

בתוך עשר שנים בזכות יושרו וחריצותו הפך האיש לבעל העסק המצליח ביותר באזור כולו והיה אחד מעשירי האזור.

הוא הצליח עד כדי כך שתרם תרומה נכבדה לבית הספר החדש שהוקם בכפר. באירוע חנוכת בית הספר הזמין אותו ראש המועצה לחתום בדף הראשון של ספר המבקרים.

“לכבוד הוא לי” אמר האיש. “אין דבר שהייתי רוצה לעשות יותר מאשר לחתום פה אבל אני לא יודע לכתוב”

“אתה?” התפלא ראש המועצה. “בנית אימפריה בלי לדעת קרוא וכתוב? אני שואל את עצמי מה היית עושה אילו ידעת קרוא וכתוב”

“אני יכול לענות על כך” ענה האיש. “אילו ידעתי קרוא וכתוב הייתי שוער בבית בושת”…

הסיפור מופיע בספרו של חורחה בוקאי שנקרא “מי אתה?”. הרשיתי לעצמי לקצרו מעט. במחקר קטן שעשיתי ברשת גיליתי שהוא מבוסס על סיפור עממי ותיק בעל גרסאות רבות.

נשלח ב-26/10/17

ד”ר אהרון גנדי, נכדו של מהטמה גנדי ומייסד מכון מ. גנדי לאי אלימות, סיפר, בהרצאה שנשא באוניברסיטת פורטו ריקו, על חוויה משמעותית מחייו.

“גרתי עם הוריי במכון שסבי הקים, עשרים וחמישה קילומטרים מדרבן, דרום אפריקה, באמצע מטעי סוכר. גרנו רחוק מכל ישוב ולא היו לנו שכנים, כך ששתי אחיותיי ואני ציפינו תמיד ליציאה לעיר לבקר חברים או ללכת לקולנוע.

יום אחד, אבי ביקש ממני להסיע אותו העירה לכנס שאמור היה להימשך יום שלם ואני קפצתי על ההזדמנות. מכיוון שיצאתי העירה, אמי נתנה לי רשימת קניות שהזדקקה להן, ומכיוון שהיה לפני כל היום פנוי ביקש ממני אבי להכניס את המכונית למוסך לטיפול שיגרתי. כאשר הורדתי את אבי במקום הכנס, בשעות הבוקר, הוא ביקש ממני להגיע בשעה חמש אחר הצהרים לאסוף אותו כדי שנחזור הביתה יחד.

מיד אחרי שהורדתי את אבי מיהרתי לעשות את כל הסידורים שהוא ואימי הטילו עליי, ונסעתי לקולנוע הקרוב לראות סרט של ג’ון ויין. מרוב התרגשות ושמחה ראיתי שני סרטים ברצף ושכחתי להסתכל בשעון.

השעה היתה חמש וחצי כשנזכרתי שהייתי צריך לאסוף את אבי חצי שעה קודם. נכנסתי במהירות למכונית ונסעתי מהר למקום בו הוא חיכה לי. הגעתי אליו בשעה שש והוא שאל אותי בהתרגשות ‘מדוע איחרת? האם קרה משהו?’ כל כך התביישתי להגיד לו שראיתי ברצף שני סרטי מערבון של ג’ון ויין. אמרתי: “המכונית לא היתה מוכנה והייתי צריך לחכות”. לא ידעתי שכשהוא חיכה לי הוא טילפן קודם למוסך.

כאשר הוא תפס אותי משקר, אמר אבי: “יש משהו שגוי בדרך בה חינכתי אותך, אם אין לך את הביטחון להגיד לי את האמת. כדי להבין היכן שגיתי, אני מתכוון ללכת הביתה ברגל, 25 קילומטר, ולחשוב על זה”. ואז, לבוש בחליפתו המהודרת ובנעלי הערב, הוא החל לצעוד הביתה בדרך העפר ובחושך. לא יכולתי לעזוב אותו ולכן, למשך חמש וחצי שעות נהגתי מאחוריו וראיתי את יגונו ואת תוצאת השקר המטופש שלי. החלטתי אז, שלעולם לא אשקר יותר.

לעיתים קרובות אני נזכר באפיזודה הזו ותוהה, אם הוא היה מעניש אותי, בדרך בה הורים מענישים ילדים, האם הייתי לומד את הלקח. אני חושב שלא. הייתי, במקרה זה, סובל את העונש וממשיך לעשות אותו דבר, כלומר ממשיך לשקר. אבל פעולה לא אלימה זו בה נקט אבי, הייתה בעלת עוצמה כל כך גדולה שאני חש בה כאילו קרתה אתמול. זו העוצמה של אי אלימות”

את הסיפור לשבת היום מצאה Ada Harazy  המורה ליוגה המדהימה שלי בספרה של מיכל דליות “אין ילדים רעים”. עדה צלמה בשבילי את הסיפור כי חשבה שאוהב אותו והיא צדקה! הספור לפניכם. הרשיתי לעצמי כמה שינויים קטנים.

נשלח ב-13/10/17

אדם קשיש בן 92 שדואג לטפח את המראה שלו, עבר לגור בבית אבות. אשתו, שלה היה נשוי במשך 70 שנה, נפטרה לאחרונה ועל כן מתבצע המעבר. אחרי שחיכה מספר שעות בלובי של בית האבות, הוא חייך כשאמרו לו שחדרו מוכן.

כשהוא ניגש למעלית באיטיות בעזרת מקל ההליכה שלו, תיאר לו עובד בית האבות את חדרו הקטן, כולל הסדין שנח מול החלון אשר משמש כווילון. “אני אוהב את החדר הזה”, הוא אמר בהתלהבות כשל ילד קטן שבדיוק קיבל כלבלב חמוד ליום ההולדת. “אדוני, עוד לא ראית את החדר. חכה מספר דקות, אנחנו כבר מגיעים אליו”, אמר לו העובד

“אין שום קשר”, ענה האיש הזקן. “אושר הוא משהו שבוחרים מראש. בין שאוהב את החדר ובין שלא, זה לא תלוי ברהיטים שבו או בעיצובו, אלא בדרך שבה אני בוחר לראות אותו. כבר החלטתי בראשי שאני אוהב את החדר, והחלטה שכזו אני עושה מדי בוקר כשאני קם מהמיטה. הבחירה היא בידי; אני יכול לבלות את ימי במיטה ולהתלונן על כל הקשיים שאני חווה עם החלקים שכבר לא עובדים בגופי כמו שצריך, או שאני יכול להודות על כל החלקים שעדיין עובדים נהדר. כל יום הוא מתנה, כל עוד אני יכול לפתוח את עייני. אני מתרכז ביום החדש שלפניי ובכל הזיכרונות המאושרים שצברתי במהלך חיי. זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה.”

סיפור שמסתובב ברשת.

נשלח ב- 29/9/17

זהו סיפור על שני אחים שחיו זה לצד זה במשך הרבה שנים בחוות שכנות עד שיום אחד הסתכסכו בשל ויכוח טיפשי. זאת הייתה המחלוקת הרצינית הראשונה והיחידה ביניהם שהתרחשה במשך כל 50 שנות חייהם. עד ליום ההוא הם תמיד עבדו יחד את השדות, התחלקו בידע ובתוצרת החקלאית וידעו לעזור אחד לשני בעת הצורך. הכל התחיל עם אי הבנה קטנה וכפי שלפעמים קורה במצבים שכאלה, המריבה התגלגלה למצב לבלתי נסבל, חילופי מילים פוגעות ואחר כך – שבועות של שקט.

יום אחד נשמעה דפיקה על דלת ביתו של האח הבכור. בפתח עמד נגר מזוקן עם ארגז כלים. “אני זקוק לעבודה לכמה ימים”, אמר הזר, “האם אדוני זקוק לכמה תיקונים בחווה?”.

“כן”, אמר בעל החווה, “יש לי עבודה עבורך. בחווה מעבר לנחל גר השכן שלי, שהוא במקרה גם אחי הצעיר. עד לא מזמן היה בינינו שטח ירוק מדהים אבל אז הוא הטה את אפיק הנחל על מנת שיחצה בינינו כגבול. הוא בטח עשה זאת כדי להרגיז אותי, אבל אני עוד אראה לו…” סיפר האח הבכור. “אתה רואה את העצים שעל יד האסם? אני רוצה שתבנה מהם גדר בגובה שלושה מטרים. אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם.”

הנגר שתק, חשב לכמה רגעים, ולבסוף רק אמר: “אני מבין”.

החוואי עזר לנגר לסחוב את העצים ואת הכלים, ונסע העירה לסידורים. עד הערב, כשהחוואי חזר, הנגר כבר סיים את עבודתו. כשהחוואי הגיע לנחל, הוא נותר המום לגמרי. עיניו כאילו יצאו מארובות העיניים, והוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.

במקום לא הייתה גדר, במקומה היה גשר. גשר מקסים ומיוחד, ממש יצירת אומנות, עם מעקה מעוצב ופיתוחי עץ. האח הצעיר לפתע הגיע גם הוא לערוץ הנחל. הוא חיבק בהתרגשות את אחיו המבוגר ואמר: “אתה משהו באמת מיוחד… לבנות גשר, אחרי כל מה שאמרתי ועשיתי!” בזמן ששני האחים התחבקו זה עם זה, הנגר אסף את כליו והתכוון ללכת.האחים פנו אליו ואמרו “אנא ממך, הישאר עוד כמה ימים – יש לנו עוד כמה דברים לתקן בחווה.”

“הייתי מאד רוצה להישאר, אדונים נכבדים”, ענה הנגר, “אבל יש לי עוד הרבה גשרים לבנות במקומות אחרים ועוד הרבה דברים לתקן…”.

את הסיפור קיבלתי מחברי היקר אורי.

נשלח ב-15/9/17

פסיכולוגית המלמדת התמודדות והתנהלות מול לחץ, הלכה לאורך האולם במהלך הרצאה.

כשהיא הרימה כוס מים בידה, כולם ציפו שהיא תשאל את שאלת “חצי הכוס המלאה”. במקום, כשחיוך על פניה, היא שאלה: “כמה כבדה כוס המים?”

היושבים בחדר זרקו לאוויר כל מיני תשובות המנסות לאמוד את משקל הכוס.

היא השיבה, “המשקל המוחלט של הכוס לא משנה. הכל תלוי בכמה זמן אצטרך להחזיק את הכוס. אם אחזיק אותה לדקה, זוהי איננה בעיה. אם אחזיק אותה לשעה, ארגיש כאב בידי. אם אחזיק אותה למשך יום שלם, ארגיש את ידי רדומה ומשותקת. בכל מקרה, משקל הכוס לא משנה, ככל שאחזיק אותה, היא הופכת להיות כבדה יותר.”

היא המשיכה, “המתח ודאגות חיינו הם כמו כוס המים. הרהרו בהם לזמן קצר ושום דבר לא יקרה. אם תחשבו עליהם לזמן יותר ארוך הם יתחילו להכאיב. ואם תחשבו עליהם לאורך כל היום, תרגישו משותקים לא מסוגלים לבצע דבר.”

מקור הסטרס העיקרי שלנו הוא המחשבות שלנו. המחקר המדעי מוכיח שהסטרס הזה הורג אותנו!

סיפור שמסתובב ברשת בהרבה גרסאות. את הגרסה שלפניכם מצאתי באתר “בא במייל”.