נשלח ב-8/9/17
במחקר שנעשה נתנו לשתי קבוצות פרחי כמורה מבחן – להכין דרשה על עזרה לחלשים.
קבוצה אחת קיבלה יום להכין את הדרשה, והשנייה שעתיים.
בדרכם לכנסיה הכמרים פגשו קבצן שביקש עזרה. האם הם יעזרו לו ויקיימו את מה שהם אומרים לאחרים? זה היה המבחן האמיתי!
הסתבר שזה תלוי בלחץ שלהם.
רוב הכמרים בקבוצה שהתכוננה יום מראש הגיעו בנחת לכנסיה ועזרו לקבצן. לעומת זאת, מבין אלו שהגיעו בריצה, כי היו להם רק שעתיים להתכונן, כמעט אף אחד לא עזר לו…
נשלח ב-1/9/17
הסיפור, הוא סיפור שמסתובב ברשת. מצאתי שהוא נכתב ע”י Elizabeth Silance Ballard והופיע לראשונה במגזין Home Life בשנת 1976.
בעודה עומדת מול ילדי כיתה ה’ ביום הראשון ללימודים, הסתכלה גברת תומפסון על התלמידים ואמרה משפט שאינו תמיד נכון, משפט השגור בדרך כלל בפיהן של מורות: “תלמידיי היקרים, אני אוהבת את כולכם במידה שווה”, אך כמובן שהמשפט הזה אינו תמיד נכון.
בשורה הראשונה שלפניה ישב ברפיון ילדון קטן בשם טדי סטארלד. גברת תומפסון הבחינה שטדי אינו משתף פעולה, אינו משחק עם חברים, בגדיו מרושלים והוא זקוק למקלחת דחופה. הוא גם היה ילד לא כל כך נעים. גברת תומפסון אפילו הגיעה למצב שבו היא מקבלת מעט הנאה מלסמן טעויות בטוש אדום על מבחניו של טדי, ולכתוב “נכשל” גדול בראש מבחניו.
בית הספר בו מלמדת גברת תומפסון דרש מכל מורה לעבור על התעודות וההערות הקודמות של כל תלמיד לפני מתן תעודות אמצע השנה. גברת תומפסון השאירה את תיקו של טדי אחרון וכשעברה על התיק שלו, ציפתה לה הפתעה גדולה.
המורה של טדי מכיתה א’ כתב: “טדי הוא ילד מבריק עם צחוק מתגלגל. הוא עובד בצורה מסודרת והוא בעל נימוסים טובים. תענוג להיות בסביבתו”. בכיתה ב’ כתבה המורה: “טדי ילד מצטיין, אהוב על כל המורים והתלמידים, אולם התחילו בעיות עקב מחלה סופנית של אמו והחיים בביתו הפכו למאבק”. המורה בכיתה ג’ כתבה: “מותה של אמו היה קשה מאוד עבורו. הוא משתדל מאוד להצליח, אך אביו לא מתעניין בו והחיים בבית ישפיעו עליו בזמן הקרוב אם לא ינקטו פעולות מסוימות”. המורה בכיתה ד’ כתב עליו: “טדי לא מראה התעניינות בכל מה שקורה בבית הספר. אין לו חברים ולעיתים קרובות הוא פשוט נרדם בכיתה”. עם סיום הקריאה, גברת תומפסון הבינה ופשוט התביישה בעצמה.
המורה הרגישה מאוד נבוכה כאשר התלמידים הביאו לה את מתנות חג המולד שלה, ארוזות יפה ועטופות בנייר חגיגי. רק המתנה שהביא טדי הייתה ארוזה ברשלנות בשקית נייר חומה. גברת תומפסון חשה כאב לפתוח אותה בין שאר המתנות.
התלמידים החלו לצחוק כאשר המורה הוציאה מתוך האריזה צמיד משובץ באבנים אשר כמה מהן חסרות ובקבוק בושם שרק רבע ממנו מלא. צחוקם של התלמידים פסק מיד עם הקריאה המתפעלת והנרגשת של גברת תומפסון, שאמרה “כמה יפה הצמיד” אמרה, ענדה אותו מיד על ידה והזליפה מעט מן הבושם על פרק ידה.
טדי נשאר אחרי הלימודים באותו יום, רק כדי לומר לגברת תומפסון: “היום את מריחה בדיוק כמו אמא שלי”. אחרי שהוא עזב, המורה ישבה והתייפחה במשך שעה ארוכה. באותו היום גברת תומפסון הפסיקה להיות מורה לחשבון, והתחילה להיות מחנכת ילדים.
גברת תומפסון התחילה לתת תשומת לב מיוחדת לטדי. מיד כשהתחילה לעבוד איתו, המחשבה שלו ניצתה מחדש. ככל שעודדה אותו יותר, כך התקדם במהירות. עד סוף שנת הלימודים, טדי נעשה אחד התלמידים המבריקים בכיתה, ולמרות שבתחילת השנה הבטיחה לאהוב את כל הילדים במידה שווה, טדי הפך להיות התלמיד החביב עליה.
שנה מאוחר יותר גברת תומפסון מצאה מתחת לדלת ביתה פתק מטדי, בו כתב לה שהיא הייתה המורה הטובה ביותר שהייתה לו כל חייו.
חלפו 6 שנים עד שקיבלה מטדי הודעה נוספת. הוא כתב לה שסיים את בית הספר התיכון כשהוא השלישי המצטיין בכיתתו, ושעדיין היא המורה הטובה ביותר שהייתה לו.
לאחר 4 שנים קיבלה המורה מכתב נוסף, בו כתב טדי שלמרות שעברו עליו זמנים קשים, הוא נשאר בבית הספר. הוא כתב שבקרוב יסיים תואר אקדמי בהצטיינות יתרה, ושוב ציין כי גברת תומפסון הייתה המורה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לו.
במכתב הבא שהגיע, טדי כתב כי לאחר שסיים את התואר הראשון, הוא החליט ללכת עוד צעד קדימה, ושוב ציין שהיא המורה הטובה ביותר שהייתה לו מעולם, אולם חתימתו הייתה הפעם מעט ארוכה יותר, כיוון שהוא כתב “דוקטור טדי סטאלרד” בסוף המכתב.
באותו אביב הגיע מכתב נוסף. טדי סיפר כי פגש נערה ושהוא עומד להתחתן איתה. הוא סיפר כי אביו נפטר לפני כמה שנים, ושאל את גברת תומפסון האם היא תהיה מוכנה לשבת בחתונה במקום השמור בדרך כלל לאם החתן. כמובן שגברת תומפסון הסכימה, ונחשו מה… גברת תומפסון ענדה את הצמיד בו חסרות מספר אבנים, ובנוסף לכך, התבשמה בבושם שהיה שייך לאמו של טדי.
הם חיבקו זה את זו, וטדי לחש באוזנה: “תודה שהאמנת בי. תודה שגרמת לי להרגיש חשוב והראית לי שאני יכול לעשות שינוי”. גברת תומפסון לחשה בחזרה עם דמעות בעיניים: “טדי, אתה הבנת הכל הפוך! אתה הוא זה שלימד אותי שאני יכולה לעשות שינוי. לא ידעתי ללמד עד שפגשתי אותך”.
נשלח ב-25/8/17
לפני שנים רבות, בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו: ‘הבית עם אלף המראות’.
כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית. הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מכשכש בהתלהבות. להפתעתו הרבה, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מכשכשים בזנבם בלא פחות התלהבות ממנו.
הכלב חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים. כשעזב את הבית חשב לעצמו: “איזה מקום מדהים. אני אבוא לבקר פה לעיתים קרובות.”
באותו הכפר היה כלב קטן נוסף. הוא לא היה שמח במיוחד. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית. הוא הגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת. לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כל כך כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה.
הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: “איזה מקום נורא. אני בחיים לא חוזר לשם יותר.”
כולנו צריכים תזכורת מדי פעם לכך שהעולם הוא “בית עם אלף מראות”.
תחייכו אליו והוא יחייך אליכם בחזרה!
הסיפור לשבת היום הוא סיפור שמסתובב ברשת וכתוב שהוא סיפור עממי יפני.
נשלח ב-18/8/17
קבוצת מדענים הציבה חמישה קופים בכלוב. במרכז הכלוב הציבו סולם ועליה ערימת בננות. כאשר קוף מסוים עלה על הסולם כדי לקחת לו בננה, המדענים שפכו מים קרים על הקופים שנשארו על הקרקע.
לאחר זמן מסוים, כל אימת שקוף כלשהו נסה לעלות על הסולם, היו אוחזים בו שאר הקופים או מונעים את עלייתו לסולם באלימות. במשך הזמן הפסיקו הקופים לעלות על הסולם למרות הפיתוי של הבננות.
ואז המדענים החליפו את אחד הקופים. הדבר הראשון שהוא נסה לעשות היה לעלות על הסולם, דבר שנמנע בנחרצות ובמהירות על ידי שאר הקופים אשר היכו אותו. לאחר מספר נסיונות כואבים הפסיק הקוף המצטרף לחבורה לנסות לעלות על הסולם.
המדענים החליפו קוף נוסף אשר נסה לעלות על הסולם כקודמיו. הפעם השתתף הקוף הראשון שהוחלף בהכאת המטפס בהתלהבות רבה.
החלפת הקוף השלישי חזרה על אותו ריטואל, ובהדרגה הוחלפו שני הקופים הנוספים עד שלבסוף לא נותר אף לא קוף אחד מהקבוצה המקורית. המדענים נותרו עם חמישה קופים שלמרות שמעולם לא ספגו מקלחת מים קפואים המשיכו להכות בכל מי שנסה להגיע אל הבננות.
אם היה ניתן לשאול אותם למה הם מכים את כל מי שמנסה לעלות על הסולם, קרוב לוודאי שהתשובה הרצינית הייתה: ´לא יודע – ככה זה היה מעולם…´
נשלח ב-11/8/17
היה פעם אדם שהיה כה עשיר עד שמדד את עושרו בדליים כשם שאנשים אחרים מודדים חיטה או תפוחי אדמה. אך עם כל זאת לא יכול עושרו הכביר להצילו מפגעי הזמן ותמורותיו. הגיע יום והוא חלה במחלה אנושה וביודעו כי קצו קרב קרא אליו את בנו ואמר לו:
“מאז נולדת היית יקר לי מכל ואושרך עמד בראש דאגותיי, אך עתה נגזר עלי לעזוב את העולם ולא אוכל עוד להמשיך ולסוכך עליך ולהדריכך. אני מוריש לך את כל נכסי, אך תהיה לכך משמעות דלה ביותר אם לא תמצא לך נפש שתוכל לחלוק אתך את חייך ואהבתך. ביקשתי מידיד ותיק שלי שכאשר תביע את חפצך לשאת אישה, ימצא עבורך כלה כלילת המעלות, לא סתם כלה אלא הכלה שאללה יעד לך. האזן בתשומת לב לדבריו ופעל על פי הנחיותיו כאילו היו אלה הנחיותיי שלי.”
האב סיים את דבריו, ברך את בנו והשיב נשמתו לבוראו.
והנה הגיע יום בו ביקש הבן לשאת אישה. הוא זכר את דבריו של אביו ופנה לאותו ידיד ותיק לעזרה. “אני אמצא עבורך את הכלה המתאימה, כלה שנועדה לך מאת אללה הכל יכול.” ימים אחדים אחר כך הודיע לו הידיד כי מצא את מבוקשו – כלה כלילת יופי ומבורכת בכל המעלות. ההכנות לחתונה החלו. נמצא מקום מתאים והאורחים הוזמנו. האיש הצעיר היה נלהב מאוד.
בערב שקדם להבאתה המיועדת של הכלה אל ביתו של האיש הצעיר, התייצב אצלו הידיד ואמר לו: “מצאתי עבורך כלה, אך כדי לגלות אם היא זו שיעד לך אללה עליך לעשות את הדבר הבא: מחר לאחר שתובא הכלה לביתך היא תחכה לך בחדרך, אך לפני הדלת תוצב אבן כבדה שיהיה עליך להזיזה כדי להיכנס לחדר. אם תצליח במשימה יהיה זה אות שהיא הכלה השלוחה לך מאת אללה, אך אם תיכשל הרי שטעיתי בבחירתי ויהיה עליך לשלח אותה חזרה למשפחתה ולבטל את החתונה!”
הכלה המיועדת באה אל הבית, לבושה בשמלת כלולות מפוארת, והכל קיבלו אותה בשירים ובמחולות. היא הובלה אל חדרו של החתן וציפתה שם עטויה ברעלה לבואו. כאשר הגיע החתן יכול היה להבחין מבעד לדלת הפתוחה למחצה בדמותה המקסימה של הכלה, מסתורית וצופנת סוד מתחת לצעיפיה. אך בדיוק כפי שסיפר לו הידיד כדי להרחיב את הפתח ולהיכנס לחדר היה עליו להסיט תחילה אבן גדולה שניצבה שם וחסמה את דרכו. האבן לא נראתה גדולה במיוחד, אך כאשר ניסה להזיזה נוכח לדעת שהיא כבדה ביותר. הוא אימץ את כל כוחותיו בניסיון להזיזה, אך לשווא. האבן לא משה ממקומה אף כמלוא הנימה. לבסוף נאלץ החתן לוותר. למרבה הצער הושבה הכלה לבית הוריה וההכנות לטקס בוטלו.
זמן מה אחר כך מצא הידיד כלה חדשה ושוב נדרש החתן הצעיר לעמוד במבחן. הכלה הובאה לחדרו והוא ניצב בחוץ לפני הדלת הפתוחה למחצה כשבינו לבין כלתו המיועדת חוצצת אבן כבדה. הפעם היה הצעיר למוד ניסיון. בימים שקדמו לטקס הרבה להתאמן ולחזק את גופו. הוא ניגש אל האבן ודחף אותה בכל כוחו. הוא ניסה להדפה בכל דרך אפשרית, איתן בדעתו שלא להרפות עד אשר יעלה הדבר בידו. כל הלילה כולו נאבק בגבורה עם האבן, אזר את כל כוחותיו להניעה, אך לשווא. למרבה צערו שולחה גם כלה זו כקודמתה לבית הוריה. האיש הצעיר היה מאוכזב וידיו רפו.
חלף זמן מה וכלה שלישית נמצאה, כלה ללא רבב שלא נפלה ביופייה ובחן מעלותיה מן הכלות הקודמות. שוב נעשו כל ההכנות לטכס והפעם אמר הצעיר לנפשו: “אם גם הפעם לא יעלה בידי להמיש את האבן ממקומה, יהיה זה לי אות שנגזר עלי להישאר רווק ואני אכנע למר גורלי.”
הוא ניצב לצד האבן, כופף את גוו, דחף ומשך בכל כוחו עד שגוו חישב להישבר. הוא גנח מרוב מאמץ וגניחותיו הדהדו בכל הבית, אך באבן לא ניכרו שום סימני תזוזה. ואז לפתע הבחין להפתעתו ביד ענוגה הנשלחת מבעד לחלל הצר שבין הדלת הסגורה למחצה לבין המשקוף ושמע קול רך דובר אליו: “הנח לי לעזור לך להסיט את האבן.” החתן והכלה הניחו שניהם את ידיהם על האבן ודחפו אותה בכוחות משותפים, וראה זה פלא! האבן ניסוטה בקלות והדלת נפתחה לרווחה. החתן נוכח לדעת שהנערה היפיפייה הניצבת לפניו היא האישה היעודה לו מאת אללה והכלה ידעה שהגבר יפה התואר הנשקף אליה מבעד לפתח הוא הגבר אשר הועיד לה האל הכל יכול.
מה שעוד טרם ידעו השניים ועתידים היו הם ללמוד הוא שלא די בכך שמצאו ברצון אללה זה את זו וזו את זה. כדי להציב את נישואיהם על בסיס איתן ולנצור את אושרם יהיה עליהם להניח יום יום את ידיהם על האבן הניצבת לפני הפתח ולהזיזה בכוחות משותפים.
נשלח ב-4/8/17
עוד לפני שהרכבת הגיעה לתחנה, ג’ון התרומם ממושבו בקרון. הוא יישר את מדיו, מחליק עליהם בידו, רוצה להיראות במיטבו. כשהרכבת עצרה, הוא נחפז יחד עם עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק, כשעיניו תרות מסביב אחרי בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את לבה ידע בעל פה.
העניין שלו בה החל כשנה וחצי לפני כן, בספרייה עירונית בפלורידה. ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את לבו, הקסימו והסעירו, ולא בגלל המילים המודפסות בו, אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בין דפיו, בשוליים, בעיפרון דק. הוא מצא עצמו שוקע אל בין השורות. כתב היד הרך והעגול שיקף נפש עדינה ופיוטית המתחבטת בהרהורים עמוקים, והמילים הצביעו על אישיות ותובנה מיוחדת של הכותבת. הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם שמה של בעלת הספר שנתרם לספרייה כתוב שם, ואכן, באותו כתב מעוגל ומעוצב היה כתוב “מיס הוליס מיינל”. בהשקעה של זמן ומאמצים רבים הוא הצליח להתחקות על עקבותיה של הוליס, שעברה בינתיים מפלורידה לניו יורק. הוא כתב לה מכתב בו הציג את עצמו, והזמין אותה להתכתב עימו.
ימים מספר לאחר מכן קיבל ג’ון צו קריאה לחיל הנחתים, גויס ונשלח לשרת באירופה של מלחמת העולם השנייה. במשך השנה וחצי של השירות היו מכתביה של הוליס כמו צינור של חמצן עבורו והוא חי ממכתב למכתב. כשלא קרא, כתב. וככה למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים. כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פורייה, ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם ביניהם. ג’ון ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה, והיא סירבה. היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים זה את זה, אז המראה בכלל לא חשוב.
כשסוף- סוף הגיע זמנו לשוב הביתה מאירופה, הם קבעו את הפגישה הראשונה שלהם – 7:00 בערב, תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק. “אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על דש בגדי”, אמרה לו הוליס. והרגע אכן הגיע. 7:00 בערב, ג’ון בתחנה, מסתכל מסביב, מחפש בחורה עם שושנה אדומה בדש בגדה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך לבה היה כספר הפתוח בפניו, הספר המרתק ביותר שקרא בימי חייו.
מכאן והלאה, רשות הסיפור היא לג’ון עצמו: “אישה צעירה באה לעברי, גזרתה ארוכה ודקיקה. שערה הבלונדיני צנח תלתלים- תלתלים על כתפיה, ועיניה היו כחולות כמו פרחים. שפתיה וסנטרה הזדקרו בנחישות מעודנת, ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו. התחלתי להתקדם אליה, לא שם לב בכלל שהיא לא עונדת שושנה אדומה על דש חליפתה
כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי שהבחנתי בצל צלו של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה. ‘הולך בכיוון אלי, מלח?’, מלמלה כלפי. בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי צעד אחד נוסף לעברה, ואז, באותו רגע בדיוק, ראיתי את הוליס.
היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה, ונראתה כמו אישה בשנות הארבעים בערך לחייה! שיערה המאפיר היה תקוע מתחת לכובע מרופט, והיא היתה הרבה יותר מסתם שמנה, היא היתה ממש ענקית, וקרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי גולדה שטוחות עקב וחסרות חן.
הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק, ואני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים, כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה. ויחד עם זאת, כל כך עמוקה היתה ערגתי לנפש שבה התאהבתי, לאישה שרוחה ליוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה. “והנה היא עמדה שם. פני הירח החיוורות שלה נראו טובות לב ומבינות, עיניה האפורות היו חמימות והקמטים שסביבן הוסיפו לה נופך נעים. לא היססתי לשנייה אחת! אצבעותי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי. אולי לא יהיה כאן רומן גדול, חשבתי, אבל תהיה כאן חברות נפלאה, אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה, חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך.
זקפתי את כתפי, נמתחתי, הצדעתי בפני האישה, והגשתי לה את הספר הכחול, וכל זאת, למרות שכמעט נחנקתי מגוש המרירות והאכזבה שהחליק במורד גרוני. ‘אני ליוטננט ג’ון בלאנשארד’, הצגתי את עצמי רשמית, ‘ואת בטח העלמה הוליס מיינל. אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי. האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב?’.
פניה זרחו בחיוך רחב. ‘אין לי מושג מה הולך כאן, חיילצ’יק שלי’, היא אמרה בקריצה ממזרית, ‘אבל הבחורה הצעירה שהיתה כאן לפני כמה דקות, זו עם החליפה הירוקה, ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על דש בגדי. היא אמרה שאם במקרה תזמין אותי לארוחת ערב, להגיד לך שהיא מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש. היא אמרה שזה איזה מין סוג של מבחן, תהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן…’”
הסיפור לשבת היום לכבוד טו באב הוא סיפור אהבה. קיבלתי אותו מפולה.
נשלח ב-14/7/17
נזיר בוגר ותלמידו עמדו לחצות נהר כשלפתע הבחינו בבחורה, כמעט ערומה, העומדת על שפתו, מהססת אם להיכנס למים הגועשים או לא. לשאלת הנזיר הבוגר היא השיבה שהיא חוששת לחצות את המים. הנזיר העמיס את הבחורה על כתפו וחצה עמה את הנהר. לאחר שהורידה היא הודתה לו והם נפרדו לדרכם.
הנזיר ותלמידו המשיכו ללכת כששתיקה מלווה את מסעם. לאחר שלושה ימים פנה התלמיד למורהו ואמר ‘אבל מסטר, איך הפרת את הנדר שלך ונשאת את הבחורה והיא עוד כמעט ערומה?´
´אני העמסתי אותה על גבי, חציתי נהר והשארתי אותה בגדה השניה´ השיב הנזיר, ´אך אתה כבר שלושה ימים נושא אותה ברוחך…´
נשלח ב-7/7/17
היה היו שני גנבי סוסים אי שם באוקריינה, לילה אחד הסתובבו בין הכפרים וחיפשו סוס, קצת לפני עלות השחר ראו לפתע באחת החוות סוס בריא, חזק ויפה רתום לעגלה, הגנב המבוגר והמנוסה סימן לגנב הצעיר שייקח את הסוס יברח יעלם, ושהוא כבר יכסה על העקבות.
הגנב הצעיר נעלם עם הסוס והמבוגר החל מכסה על העקבות אלה שבדיוק אז נפתחה דלת הבית ואיכר יצא לכוון העגלה, הגנב לא היסס הוא רתם עצמו לעגלה במקום הסוס וחיכה…
בערפילי הבוקר לא הבחין האיכר בשום דבר חשוד הוא עלה על העגלה לקח את השוט ונתן מכה אך אוי… במקום לשמוע צהלת סוס שמע זעקת אדם, ירד מן העגלה והנה הוא רואה אדם רתום לעגלה במקום הסוס.
הגנב מיהר להסביר “אני יענקלה, רייב יענקל, כל חיי עשיתי מעשים טובים, נשאתי אישה נולדו לי ילדים אבל לילה אחד לפני שנתיים לא התאפקתי בגדתי באשתי ועוד עם שיקסה.. אלוהים לא ידע מה לעשות איתי לכן בתור עונש הפך אותי לסוס לשנתיים וכך הייתי לשירותך”.
האיכר היה המום מייד התנצל ואמר:” אני מקווה שנהגתי בך יפה, שנתתי לך מספיק אוכל, שלא הרבצתי לך חזק מדי”, ענה הגנב: “לא אתה היית בסדר גמור, אבל עכשיו בדיוק חלפו השנתיים חזרתי להיות אדם ואני בידך האם תשחרר אותי?”, “נו בודאי” אמר האיכר “שיהיה לך בהצלחה שמור על דרכיך ושאלוהים יהיה איתך”.
הגנב התרחק ונעלם. והאיכר חזר הביתה אשתו שאלה “מה קרה” והוא סיפר לה את הסיפור, והיא סיפרה את הסיפור לכל הנשים בכפר והם סיפרו את הסיפור לכל הגברים באזור וכך נתגלגל לו הסיפור עד הערב לא היה אדם בכל המחוז שלא שמע את הסיפור, וכל מי ששמע נכנס לאותו בית והניח כמה מטבעות על השולחן לאות הזדהות, וכך נאסף שם מספיק כסף כדי שהאיכר יוכל לקנות סוס חדש.
למחרת בבוקר קם האיכר והלך לו אל שוק הסוסים והנה הדבר הראשון שהוא ראה היה כמובן הסוס שלו עומד למכירה בסכום גבוה. מייד ניגש האיכר אל הסוס ולחש לו בשקט באוזן: “רייב יענקל, יום אחד אתה חופשי ושוב עשית את זה עם שיקסה?”.
נשלח ב-30/6/17
פרופסור, מאוניברסיטת אמריקאית מובילה, שהפך להיות שם דבר בתחומו, והוביל מספר פריצות דרך מדעיות, נשאל מה לדעתו הביא אותו להיות כל כך יצירתי? מאיפה מגיעה החשיבה המקורית שלו?
הוא סיפר סיפור קצר: כאשר היה בן 3 בערך, הוא ניסה לאחוז בבקבוק חלב מפלסטיק. הבקבוק נשמט מידיו ונפל, וכל החלב נשפך על הרצפה. הוא נבהל ובכה, ואמא שלו הגיעה במהירות למטבח.
אבל במקום לעשות את מה שרוב האימהות היו עושות, במקום להטיף לו מוסר, לצעוק עליו או להעניש אותו, היא אמרה לו: “איזה באלגן יפה עשית! מעולם לא ראיתי שלולית חלב כל כך יפה! אתה רוצה לשחק קצת בשלולית לפני שננקה אותה?”
וחייכה.
הוא כמובן שמח מאוד לגלות שהוא לא נענש ושיחק קצת בשלולית החלב המקסימה שלו. ואז אמו שאלה: “איך אתה מציע שננקה את החלב? עם ספוג, מגב או מגבת נייר? מה אתה מעדיף?” הוא בחר בספוג ויחד הם ניקו את השלולית.
אבל אז האימא המשיכה. היא לקחה בידיה את בקבוק החלב הריק, ואמרה: “עכשיו, מה שאנחנו צריכים ללמוד זה להחזיק את הבקבוק מבלי לשפוך את התכולה שלו. בוא נצא החוצה, לחצר. נמלא את הבקבוק במים, ונתאמן!” הם אכן יצאו, והילד הקטן למד שאם הוא מחזיק עם שתי ידיו הקטנות בצוואר הבקבוק, התכולה לא נשפכת! תגלית מדהימה!
הוא עצמו כמובן לא זכר את הסיפור. כשהוא סיים את הדוקטורט שלו, אמו סיפרה לו את הסיפור. וכשהוא חושב עליו, הוא מבין שזה הרגע הכי משמעותי בחיים האקדמיים שלו.
הרגע שבו הוא הבין שמותר לו לטעות. טעויות הן לא דבר נוראי כל כך, גם כשיש נזק. גם כשהחלב נשפך על הרצפה. כל זמן שאתה למד את הלקח שלך, זה בסדר שניסוי לא עובד לך, שתיאוריה מופרכת. בסך הכול גילית עוד דרך שמשהו לא עובד.
זה מסר נפלא להורים לילדים. תנו לילדים לטעות, ואז תנו להם למצוא את הדרך הנכונה. ועל הדרך, תזכרו שכל מה שאתם עושים ואומרים, ישפיע על חיי הקטנטן לנצח.
זו אחריות עצומה, אבל גם סיפוק עצום כשהילד שלך הופך להיות מומחה עולמי – בגלל שאימא לא צעקה עליו כשהוא שפך את החלב. אנחנו לא מגדלים את הילד שמולנו אלא את המבוגר שהוא הולך להיות….
את הסיפור לשבת היום קיבלתי מחברי הותיק עודי.
יום אחד חמורו של איכר נפל לתוך באר. החמור בכה בקול מעורר רחמים במשך שעות כשהאיכר ניסה להבין מה לעשות. לבסוף, הוא החליט שהחיה כבר זקנה, ואת הבאר צריך לאטום בכל מקרה, זה פשוט לא היה שווה להוציא את החמור.
הוא הזמין את כל שכניו לבוא ולעזור לו. כולם תפסו אתי חפירה והחלו לשפוך עפר לתוך הבאר. בתחילה, החמור הבין מה קורה ובכה נורא. ואז, לתדהמת כולם, הוא נרגע.
השכנים והאיכר המשיכו לשפוך עפר לתוך הבאר, האיכר לבסוף הביט למטה ונדהם ממה שראה. עם כל עפר שפגע בגבו, החמור עושה משהו מדהים. הוא מנער את העפר מעליו ומטפס על העפר שנערם מתחתיו. עד מהרה, כולם נדהמו כשהחמור הגיע לקצה הבאר ופתח בריצה ובשמחה!