אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב- 2/10/15 לכבוד החזרה ללימודים מתקופת “החגים”

בעודה עומדת מול ילדי כיתה ה’ ביום הראשון ללימודים, הסתכלה גברת תומפסון על התלמידים ואמרה משפט שאינו תמיד נכון, משפט השגור בדרך כלל בפיהן של מורות: “תלמידיי היקרים, אני אוהבת את כולכם במידה שווה”, אך כמובן שהמשפט הזה אינו תמיד נכון.

בשורה הראשונה שלפניה ישב ברפיון ילדון קטן בשם טדי סטארלד. גברת תומפסון הבחינה שטדי אינו משתף פעולה, אינו משחק עם חברים, בגדיו מרושלים והוא זקוק למקלחת דחופה. הוא גם היה ילד לא כל כך נעים. גברת תומפסון אפילו הגיעה למצב שבו היא מקבלת מעט הנאה מלסמן טעויות בטוש אדום על מבחניו של טדי, ולכתוב “נכשל” גדול בראש מבחניו.

בית הספר בו מלמדת גברת תומפסון דרש מכל מורה לעבור על  התעודות וההערות הקודמות של כל תלמיד לפני מתן תעודות אמצע השנה. גברת תומפסון השאירה את תיקו של טדי אחרון וכשעברה על התיק שלו, ציפתה לה הפתעה גדולה.

המורה של טדי מכיתה א’ כתב: “טדי הוא ילד מבריק עם צחוק מתגלגל. הוא עובד בצורה מסודרת והוא בעל נימוסים טובים. תענוג להיות בסביבתו”. בכיתה ב’ כתבה המורה: “טדי ילד מצטיין, אהוב על כל המורים והתלמידים, אולם התחילו בעיות עקב מחלה סופנית של אמו והחיים בביתו הפכו למאבק”. המורה בכיתה ג’ כתבה: “מותה של אמו היה קשה מאוד עבורו. הוא משתדל מאוד להצליח, אך אביו לא מתעניין בו והחיים בבית ישפיעו עליו בזמן הקרוב אם לא ינקטו פעולות מסוימות”. המורה בכיתה ד’ כתב עליו: “טדי לא מראה התעניינות בכל מה שקורה בבית הספר. אין לו חברים ולעיתים קרובות הוא פשוט נרדם בכיתה”. עם סיום הקריאה, גברת תומפסון הבינה ופשוט התביישה בעצמה.

המורה הרגישה מאוד נבוכה כאשר התלמידים הביאו לה את מתנות חג המולד שלה, ארוזות יפה ועטופות בנייר חגיגי. רק המתנה שהביא טדי הייתה ארוזה ברשלנות בשקית נייר חומה. גברת תומפסון חשה כאב לפתוח אותה בין שאר המתנות.

התלמידים החלו לצחוק כאשר המורה הוציאה מתוך האריזה צמיד משובץ באבנים אשר כמה מהן חסרות ובקבוק בושם שרק רבע ממנו מלא. צחוקם של התלמידים פסק מיד עם הקריאה המתפעלת והנרגשת של גברת תומפסון, שאמרה “כמה יפה הצמיד” אמרה, ענדה אותו מיד על ידה והזליפה מעט מן הבושם על פרק ידה.

טדי נשאר אחרי הלימודים באותו יום, רק כדי לומר לגברת תומפסון: “היום את מריחה בדיוק כמו אמא שלי”. אחרי שהוא עזב, המורה ישבה והתייפחה במשך שעה ארוכה. באותו היום גברת תומפסון הפסיקה להיות מורה לחשבון, והתחילה להיות מחנכת ילדים.

גברת תומפסון התחילה לתת תשומת לב מיוחדת לטדי. מיד כשהתחילה לעבוד איתו, המחשבה שלו ניצתה מחדש. ככל שעודדה אותו יותר, כך התקדם במהירות. עד סוף שנת הלימודים, טדי נעשה אחד התלמידים המבריקים בכיתה, ולמרות שבתחילת השנה הבטיחה לאהוב את כל הילדים במידה שווה, טדי הפך להיות התלמיד החביב עליה.

שנה מאוחר יותר גברת תומפסון מצאה מתחת לדלת ביתה פתק מטדי, בו כתב לה שהיא הייתה המורה הטובה ביותר שהייתה לו כל חייו.

חלפו 6 שנים עד שקיבלה מטדי הודעה נוספת. הוא כתב לה שסיים את בית הספר התיכון כשהוא השלישי המצטיין בכיתתו, ושעדיין היא המורה הטובה ביותר שהייתה לו.

לאחר 4 שנים קיבלה המורה מכתב נוסף, בו כתב טדי שלמרות שעברו עליו זמנים קשים, הוא נשאר בבית הספר. הוא כתב שבקרוב יסיים תואר אקדמי בהצטיינות יתרה, ושוב ציין כי גברת תומפסון הייתה המורה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לו.

במכתב הבא שהגיע, טדי כתב כי לאחר שסיים את התואר הראשון, הוא החליט ללכת עוד צעד קדימה, ושוב ציין שהיא המורה הטובה ביותר שהייתה לו מעולם, אולם חתימתו הייתה הפעם מעט ארוכה יותר, כיוון שהוא כתב “דוקטור טדי סטאלרד” בסוף המכתב.

באותו אביב הגיע מכתב נוסף. טדי סיפר כי פגש נערה ושהוא עומד להתחתן איתה. הוא סיפר כי אביו נפטר לפני כמה שנים, ושאל את גברת תומפסון האם היא תהיה מוכנה לשבת בחתונה במקום השמור בדרך כלל לאם החתן. כמובן שגברת תומפסון הסכימה, ונחשו מה… גברת תומפסון ענדה את הצמיד בו חסרות מספר אבנים, ובנוסף לכך, התבשמה בבושם שהיה שייך לאמו של טדי.

הם חיבקו זה את זו, וטדי לחש באוזנה: “תודה שהאמנת בי. תודה שגרמת לי להרגיש חשוב והראית לי שאני יכול לעשות שינוי”. גברת תומפסון לחשה בחזרה עם דמעות בעיניים: “טדי, אתה הבנת הכל הפוך! אתה הוא זה שלימד אותי שאני יכולה לעשות שינוי. לא ידעתי ללמד עד שפגשתי אותך”.

הסיפור מאת Elizabeth Silance Ballard הופיע לראשונה במגזין Home Life בשנת 1976. אני מקדישה אותו לכל המורים והתלמידים באשר הם.

נשלח ב- 11/9/15 לכבוד ראש השנה

הייתי בר מזל לבלות זמן עם אדם מסתורי שקראו לו רוברט בתקופה מאוד מיוחדת של חיי. רוברט למד אותי הרבה דברים בימים שבילינו ביחד, והזמן הזה של השנה החדשה, הזכיר לי חוויה שעברתי איתו.

“עכשיו שאתה נהיה יותר מודע” אמר רוברט, “אתה צריך להתחיל להציב לעצמך מטרות, כדי שלא תאבד את התנופה שבנית”. “כמו החלטות לשנה החדשה?” שאלתי. “זה רעיון מעניין” הוא גחך, “הבה נעשה זאת”. הייתי כבר רגיל לתגובותיו המיוחדות, לכן ידעתי שמשהו מיוחד עומד לקרות, לפי חיוכו הקונדסי והדרך בה עיניו נצצו.

“המשימה שלך הערב היא לעשות שתי רשימות” אמר רוברט. “הרשימה הראשונה היא רשימה של כל ההחלטות שאתה רוצה לעשות, והשניה של כל אלה שאתה יכול לעשות. רשום את הרשימה של הרוצה קודם, וכשיגמרו לך כל הרעיונות, כתוב את הרשימה השניה על דף אחר”

באותו לילה הלכתי הביתה וביליתי כמה שעות בעבודה על שתי הרשימות. ברשימת הרוצה  כתבתי את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות, אם מכשולי החיים לא היו מפריעים לי. אחרי כמעט שעה, הרשימה מלאה דף שלם והכילה את כל הרעיונות שלי של חיים אידיאליים. כתיבת הרשימה השניה היתה קלה בהרבה. רשמתי בה עשר החלטות מעשיות שחשבתי שיהיו בעלות ערך ואפשריות לביצוע.

למחרת, פגשתי את רוברט מול הסופרמרקט, המקום בו התרחשו כל השיחות החשובות שלנו. “ספר לי על שתי הרשימות שלך” אמר רוברט, כשהחיוך הקונדסי הופיע על פניו. “הרשימה הראשונה מכילה את כל הדברים שהייתי צריך לעשות אם אם הייתי משנה את חיי ונהפך לאדם שתמיד רציתי להיות. והרשימה השניה מכילה את הדברים שאני יכול לעשות מתוך קבלת החיים שלי כפי שהם, והתקדמות בצעדים מציאותיים לחיים שאני רוצה שיהיו לי”

“הראה לי את הרשימה השניה” הוא אמר. נתתי לו את הרשימה השניה. בלי להביט בה הוא קרע את הנייר לחתיכות זעירות והשליך אותן לפח האשפה הסמוך. ההתעלמות שלו מהמאמץ שהשקעתי ברשימה, הרגיזה אותי בהתחלה, אבל אחרי שנרגעתי, התחלתי לחשוב על הרשימה הראשונה בצורה אחרת. בליבי ידעתי שהרשימה השניה היתה התחמקות, והראשונה היא בעצם היחידה שבאמת חשובה.

“עכשיו תן לי את הרשימה הראשונה” אמר רוברט והושיט את שתי ידיו. בהחלטיות נתתי לו את הרשימה הראשונה, לכדתי את מבטו לכמה שניות, וציפיתי שיתחיל לקרוא אותה. אחרי שתיקה ארוכה, הוא קמט את הנייר לכדור, ושוב זרק אותו לפח האשפה בלי להתבונן בו.

“למה עשית את זה?” לא יכולתי להסתיר את כעסי יותר. רוברט החל לדבר בקול שקט ובטוח. “מה שאתה צריך או יכול לעשות עם חייך לא חשוב יותר. הדבר היחיד שחשוב, מיום זה והלאה, היא מה שאתה חייב לעשות.”

הוא הוציא נייר מקופל מכיסו והושיט לי אותו. פתחתי אותו בזהירות – ומצאתי מילה אחת צפה באמצע הדף הלבן: “לאהוב”.

הסיפור נכתב ע”י הסופר סקוט בלום, והוא מופיע באתר אמריקאי שנקרא “סיפורים רוחניים קצרים“. התרגום לעברית הוא שלי.

המשל הותיק של אזופוס. נשלח ב 21/8/15

איש ובנו הלכו אל השוק. גם החמור שלהם הלך לידם. בדרכם פגשו אדם נוסף שהלך בדרך. האדם אמר: “טיפשים שכמוכם, יש לכם חמור ואתם לא רוכבים עליו?”

אז האיש העלה את בנו על החמור והם המשיכו בדרכם. הם פגשו חבורת אנשים. אחד האנשים בחבורה אמר: “תראו את הילד העצלן הזה, הוא נותן לאביו המבוגר ללכת ברגל והוא רוכב על החמור”.

אז האיש אמר לבנו לרדת, ועלה על החמור בעצמו. הם לא עברו מרחק רב, עד שפגשו שתי נשים. אחת מהן אמרה לשניה: “איך הוא לא מתבייש לתת לילד הקטן שלו ללכת ברגל, בעוד הוא רוכב על החמור”.

האיש לא ידע מה לעשות, ולבסוף העלה את בנו והושיבו על החמור לפניו. בינתיים הם הגיעו לעיר, והעוברים ושבים התחילו להצביע עליהם ולדבר. האיש עצר ושאל את אחד האנשים המצביעים לכוונתו. אמר איש העיר: “אתה לא מתבייש להעמיס על החמור המסכן הזה משקל כל כך כבד, גם שלך וגם של הבן שלך?”

האיש ובנו ירדו מהחמור וניסו לחשוב מה לעשות, חשבו וחשבו, ובסופו של דבר, מצאו מקל גדול בצד הדרך, קשרו אליו את רגלי החמור, והרימו את המקל והחמור על כתפיהם. הם המשיכו ללכת לקול צחוקם של האנשים שפגשו בדרך, עד שהגיעו לגשר שלפני ככר השוק. שם, הצליח החמור המסכן לשחרר אחת מרגליו הקשורות, בעט בילד, שהביל את קצה המקל שלו, בתוך המאבק, נפל החמור מהגשר לנהר שמתחתיו, ובגלל שרגליו היו קשורות טבע.

תמיד יהיה לאנשים שאנחנו פוגשים בדרך מה להגיד, השאלה מה אנחנו עושים עם זה.

נשלח ב 7/8/15

“אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!” ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר. הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.

אבל האופה ידע. האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה. יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.

האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800. האופה היה נזעם “מרמים אותי” הוא אמר לאשתו בכעס, “אני לא אשתוק על זה”.

הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. “חייבים להעלות אותו לדין!” אמר האופה, “אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו”. עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן.

“אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?” פתח השופט את הדיון.  “לא כבודו!” אמר החלבן “אין לי משקל”. “אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!” הרעים השופט בקולו. “חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר. פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני.”

השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: “בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני שלהמשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק.” השופט חזר על דבריו של החלבן: “אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך”.

“בדיוק כבודו”, אמר החלבן, ופני האופה חפו.

אני מאמינה שבכל פעם שאנחנו פוגשים בחוץ משהו שאנחנו לא אוהבים, אנחנו צריכים לחפש איפה הוא אצלנו ולעשות את השינוי שם. לא תמיד זה בצורה כל כך פשוטה כמו בסיפור, אבל העיקרון תמיד נכון. מה דעתך?

נשלח ב- 24/7/15

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.

היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה, בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.

היא החליטה להתעלם מהחוצפה והגסות.
לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נשנשה, בעודה מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה, בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,
לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה
חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.
בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה
הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה, איך לא?
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.
בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב, ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.