אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

נשלח ב- 10/7/15

היה היה בארץ רחוקה, אדם שמאוד רצה אושר הגשמה ושגשוג בחייו. הוא נרשם לקורס לשינוי וצמיחה והתחיל להבין שכל הקשיים שלו נובעים ממנו, מהרגלי החשיבה שלו, מההתנהגות שלו, והוא החליט להשתנות. כל בוקר הוא קם בהחלטה לחשוב אחרת ולפעול אחרת, וכל ערב כשסקר את יומו התאכזב לגלות שלא ממש הצליח. הוא נרשם לעוד קורס ואח”כ התחיל לעבוד עם מאמן אישי, הוא חווה כמה שינויים קטנים, אבל האושר, ההגשמה והשגשוג שפלל להם לא הגיעו.

הייאוש החל מכרסם בליבו, עד שהחליט לפנות אל מורה חכם שגר בראש ההר. לאחר מסע של שלושה ימים ושלושה לילות הגיע האדם אל בקתתו של המורה. המורה ישב על כיסא צנוע שהיה מונח במרכז הבקתה ולימד את תלמידיו, ולאחר שהסתיים השיעור פנה אליו ידידנו וסיפר לו על לבטיו וספקותיו. המורה הקשיב בחיוך ואמר, אני אספר לך על הבמבוק הסיני.

הבמבוק הסיני הוא עץ שגדל לגובה רב מאוד. אבל הדרך שבה זה קורה, היא דרך מיוחדת. כשאתה שותל שתיל של במבוק זעיר, אתה דואג לו לאור שמש, דשן ומים בשפע. ושום דבר לא קורה. לא בשנה הראשונה, ולא בשניה, ולא בשלישית, ולא ברביעית. אבל אם אתה ממשיך לדאוג לשתיל שלך לאור שמש, דשן ומים, בשנה החמישית, בבת אחת כמו במעשה קסמים, השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל, הוא אפילו עשוי לעתים לצמוח במטר שלם ביום!… במשך שישה שבועות הוא צומח לגובה של שלושים מטרים.

במשך 4 שנים, כשנדמה היה שלא קורה שום דבר, התפתחה מתחת לאדמה רשת מסועפת וחזקה של שורשים המסוגלת לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית.

יש אנשים שגדלים כמו הבמבוק, המשיך המורה החכם, לאורך תקופה ארוכה הם משקיעים מאמץ בתהליכי צמיחה, ונראה ששום דבר לא משתנה, אבל אסור להאמין לכך. מתחת לפני השטח מתרחשים שינויים משמעותיים שיאפשרו צמיחה מהירה בהמשך. אל לך להתייאש בני היקר, המשך להשקיע בתהליך הצמיחה שלך, ללמוד ולתרגל כמיטב יכולתך, התוצאות יגיעו, הן חייבות להגיע.

הסיפור הזה עודד אותי להמשיך בתקופות בהן היה נראה שכל ההשקעה שלי לא מביאה לשום תוצאות – והוא מוקדש באהבה לכל גנני הבמבוק באשר הם. אל תתיאשו, המשיכו לעשות כמיטב יכולתכם, התוצאות יגיעו, הן חייבות להגיע!

נשלח ב 19/6/15

בכפר סיני נידח, לא ירד גשם במשך שנים רבות. הבצורת הייתה כבדה מנשוא וכאשר תושבי הכפר סיימו את כל המזון במחסנים שלהם וכבר לא היה להם מה לאכול, הם החליטו, שכל הגברים של הכפר יעלו אל ההר הגבוה ויתפללו לגשם.

שיירה ארוכה של גברים, נערים וילדים החלה לעלות לכיוון ההר. בסוף השיירה הלך ילד קטן, פעוט בן פחות מחמש שנים וגרר אחריו מטריה גדולה. איש זקן, שראה את המחזה, ניגש אליו ושאל: תגיד לי פצפון, מה אתה עושה? בשביל מה אתה מתאמץ לגרור מטריה, כבר שנים לא ירד פה גשם!?

אז ענה לו הפעוט: אנחנו הולכים להתפלל לגשם! לא?!

חומר למחשבה: האם כשאנחנו מבקשים ומתפללים אנחנו עושים זאת באמונה שלמה של ילד בן 5 שמאמין בכל ליבו שתפילתו תענה?

נשלח ב 29/5/15

להקת צפרדעים טיילה לה ביער, לפתע, מעדו שתי צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. התגודדו שאר הצפרדעים יחדיו סביב הבור. כשראו את עומק הבור הן צעקו לצפרדעים שנפלו: “חבר’ה, אין לכן שום סיכוי לצאת מכאן בחיים… אתן נחשבות כבר כאילו מתתן… חבל לכן בכלל להתאמץ!”

אולם הצפרדעים שנפלו כלל לא העלו על דעתם לוותר על חייהם בקלות שכזו, התעלמו מהסביבה וניתרו בכל כוחן. כל אותו הזמן הצפרדעים שבחוץ המשיכו ל”עודד” אותן … בעוד הצפרדעים שבבור מקפצות בכל כוחן…

אחת הצפרדעים שבבור הבינה את המסר, היא הפסיקה לנתר, כוחותיה אפסו והיא מתה בקרקעית הבור. הצפרדע השניה לא ויתרה, היא ניסתה והמשיכה בכל כוחותיה לנתר ולקפוץ, בה בשעה שהצפרדעים מסמנות לה בתנועות וצועקות מפתח הבור “חבל על המאמץ… אין לך שום סיכוי בעולם…”

בסופו של דבר, היא ניתרה בעוצמה כה גדולה עד שהצליחה לצאת החוצה מהבור. כשיצאה החוצה, תשושה אך מלאת סיפוק שאלו אותה: “הבור היה ממש עמוק, איך עשית זאת?”

בשפת הסימנים הסבירה להם אותה הצפרדע כי היא פשוט חירשת… היא לא שמעה מה אומרים לה, ובטעות פירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד… היא הבינה שהן מסמנות לה כל הזמן שביכולתה לצאת, שהיא יכולה להצליח לקפוץ החוצה, זה מה שנתן לה את הכח…

חומר למחשבה: האם קרה לכם שעידוד של אחרים עזר לכם? האם קרה לכם שחוסר אמונה של אחרים בכם גרמה לכם להתיאש? איך אתם מתיחסים לנסיונות של היקרים לכם לעשות דברים שנתפשים כ”קשים” או “בלתי אפשריים”? מנסים לעודד אותם או לרפות את ידיהם?

נשלח ב 15/5/15

חכם אחד טייל עם תלמידו הנאמן ביער כשמרחוק הבחין במקום בעל מראה דל ביותר. הוא החליט לבקר שם לזמן קצר. בדרך הוא דיבר עם תלמידו על חשיבותם של ביקורים המאפשרים להכיר אנשים ועל הלמידה שרוכשים מחוויות כאלה.

כשהגיע, הוא ראה את הדלות של המקום ותושביו. בבית הישן וההרוס התגוררו זוג הורים ושלושת ילדיהם כולם יחפים ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים. החכם התקרב לאיש, שהניח שהוא אב המשפחה ושאל אותו: “בסביבה זו אין מקורות עבודה וגם לא מרכזי מסחר, כיצד אתה ומשפחתך מצליחים לשרוד?” האיש ענה לו בשקט: “חבר, יש לנו פרה קטנה. היא מניבה כמה ליטר חלב בכל יום. חלק מהתוצר אנו מחליפים עבור מזונות מסוימים בעיר הסמוכה, בחלק השני אנו מכינים יוגורט, גבינה וכד’ לעצמנו וכך אנו שורדים.”

החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים, בירך לשלום והלך. באמצע הדרך פנה לתלמידו וצווה לו: “חפש את הפרה הקטנה, קח אותה לתהום שם ממול ותדחוף אותה”.

התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עמו וניסה להניאו מבקשתו, הרי הפרה הקטנה הייתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה. אבל החכם הלך משם ולא ענה לו. התלמיד המדוכא ביצע את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה, הוביל אותה עד לתהום הקרובה דחף אותה וראה כיצד היא מתגלגלת בין האבנים ומתה. המראה הזה נשאר חרוט בזיכרונו…

כעבור מספר שנים, אכול רגשי חרטה, הצעיר החליט לעזוב את מורו ולחזור לאותו מקום כדי להתוודות בפני המשפחה ולעזור להם. כסף לא היה לו, הוא החליט שיעבוד חינם בשבילם כדי לעזור להם לקנות פרה קטנה חדשה. ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה, העצים פרחו, הבית היה יפה ונקי והילדים שחקו בחצר. הצעיר הרגיש עצוב ומיואש. הוא היה בטוח שהמשפחה הענייה נאלצה למכור את ביתה כדי לשרוד. הוא החיש את צעדיו. כשהגיע לבית התקבל על ידי איש מאוד אדיב. הצעיר שאל על המשפחה שהתגוררה בבית לפני מספר שנים. ענו לו שהמשפחה ממשיכה להתגורר במקום.

הוא לא הצליח להבין מה התרחש, הסתכל על הילדים והכיר אותם, הם נראו יותר גדולים ובריאים, אבל הם היו ללא ספק אותם ילדים שביקר אצלם עם מורו מספר שנים קודם. הוא שיבח את מה שראה ושאל את האיש (את בעליו של הפרה הקטנה): “כיצד הצלחת לשפר את המקום ולשנות את חייך? ”

האיש השיב לו בהתלהבות: “הייתה לנו פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה, מאותו רגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידענו שאנו מסוגלים להן, ככה הצלחנו להגיע להישגים שהינך רואה”.

חומר למחשבה: האם זה קרה לכם? ש”נלקח” מכם משהו ובעקבות זאת הוכרחתם לצאת מאזור הנוחות והתוצאה היתה צמיחה ושינוי לטובה? האם יש בחיים שלכם כרגע פרה שהשלכה שלה תקדם אתכם לחיים יותר מלאים ומספקים?

נשלח ב 1/5/15

מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו. הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות, והאט כשחשב שהוא רואה משהו. במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש. לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר. המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה. הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח ילד, דחף אותו כנגד מכונית חונה, וצעק עליו: “מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?” בכעס ההולך גובר הוא המשיך, “זו מכונית חדשה , והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף. מדוע עשית זאת?”

“בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות,” התחנן הצעיר. “זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר…” דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות. “זה אחי,” הוא אמר. “הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו”. ביבבה, ביקש הילד מהמנהל, “האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי.”

הנהג זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו. הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. “תודה ושהאל יברך אותך,” אמר לו הילד האסיר תודה. אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.

הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו… הליכה ארוכה, איטית. הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו…