אתר הקורסים של ד"ר דליה רזניצקי המרכז לאימון התודעה

פורסם ב27/11/20

את הסיפור של היום בחרתי לכבוד גשמי הברכה של הימים האחרונים. מצאתי אותו כאן. התרגום שלי.

סיימתי את הקניות בסופרמרקט. בחוץ ירד גשם חזק. מסוג הגשם שזורם סביב המרזבים, כל כך ממהר להגיע לאדמה שאין לו זמן לזרום דרך צינור המרזב. עמדתי ליד הדלת עם עוד אנשים, מחכים שהגשם יחלש ונוכל לצאת למגרש החניה ולמכוניות שחיכו לנו. אני תמיד מהופנטת ע’י הגשם. הלכתי לאיבוד במראה של השמים שוטפים את הלכלוך והאבק מהעולם. זכרונות שלי כילדה חסרת דאגה מתרוצצת בגשם ובשלוליות עלו בי והסיחו הצידה את דאגות ההווה.

הטרנס ההיפנוטי בו שקעתי הופרע עי קולה המתוק של ילדה. היא היתה כבת 6. היה לה שער אדמוני יפהפה ופנים תמימות ומנומשות. היא אמרה לאמה: “אמא בואי נרוץ בגשם” “מה?” אמרה האם. “בואי נרוץ בגשם”. חזרה הילדה. “לא חמודה. נחכה שיחלש קצת” ענתה האמא.

הילדה חכתה עוד רגע, ואמרה שוב. “אמא. בואי נרוץ בגשם”. “אם נעשה זאת נרטב לגמרי” אמרה האם. “לא אמא, זה לא מה שאמרת הבוקר”. אמרה הילדה הקטנה ומשכה בזרועה של אמה.

“הבוקר?מתי אמרתי שאנחנו יכולות לרוץ בגשם ולא להרטב?” שאלה האם. “את לא זוכרת?” אמרה הילדה. “כשדברת עם אבא על הסרטן שלו, אמרת אם אלוהים העביר אותנו דרך זה, הוא יכול להעביר אותנו דרך כל דבר.”

כל הקהל החריש. אני נשבעת שאי אפשר היה לשמוע שום דבר חוץ מהגשם. כולנו עמדנו בשקט. אף אחד לא זז. האם הרהרה לרגע. היא יכלה להגיד לילדה אל תהיי טפשה, היא יכלה אפילו להתעלם מדבריה, אבל זה היה רגע מאוד משמעותי בחיי הילדה הקטנה. זמן בו ניתן לטפח אמון כדי שיתפתח לאמונה.

“את ממש צודקת”. אמרה האמא לבסוף. “בואי נרוץ בגשם. אם אלוהים יתן לנו להרטב אולי אנחנו פשוט צריכות שטיפה”. והן רצו.

כולנו עמדנו מביטים מחייכים וצוחקים כשהן זנקו בין המכוניות ודרך השלוליות. הן נרטבו. אחריהן יצאו עוד אנשים שצחקו והשתוללו כילדים כל הדרך למכוניות שלהם.

וגם אני. גם אני רצתי. נרטבתי. הייתי צריכה שטיפה.

פורסם ב29/1/21

הסיפור של היום הוא הסיפור שפותח את הספר הנפלא “כוחו של הרגע הזה” מאת אקהרט טול.

קבצן ישב בצד הדרך במשך 30 שנה. יום אחד עבר שם זר. “יש לך משהו בשבילי?” מלמל הקבצן, כשהוא מושיט את כובעו בתנועה מכנית.“אין לי דבר לתת לך” אמר האיש ואחר כך שאל: “מהו הדבר הזה שאתה יושב עליו?” הקבצן השיב, “לא כלום, סתם קופסא ישנה, אני יושב עליה מאז שאני זוכר את עצמי”.“האם אי פעם הסתכלת לתוכה?” שאל הזר. “לא” השיב הקבצן “מה יש לי להסתכל? אין שם כלום”. “תסתכל לתוך הקופסא” התעקש הזר.הקבצן חילץ את המכסה. לתדהמתו ולפליאתו הרבה הוא גילה שהקופסא מלאה זהב.

במובן מסוים כולנו דומים לקבצן הזה. חושבים שהפתרונות לקשיים שלנו נמצאים בחוץ. כאשר האמת היא שכל הפתרונות וכל התשובות כבר נמצאים בתוכנו…

פורסם ב15/1/21

סיפור של היום הוא סיפור שמסתובב ברשת בכמה גרסאות ולא הצלחתי למצוא את מקורו

פרופסור אחד יצא לשייט בים הגדול. הוא היה אדם מלומד, ששורה של תארים מעטרת את שמו. עם צוות הספינה שבה הפליג נמנה ספן זקן וחסר השכלה. בכל ערב ביקר הספן הזקן בתאו של הפרופסור – והקשיב ביראת כבוד לדבריו על נושאים רבים ומגוונים. השכלתו הרחבה של הפרופסור הרשימה מאד את הספן הזקן.ערב אחד שאל הפרופסור: “סבא, האם למדת גיאולוגיה?” “מה זה גאולוגיה?” שאל הספן. “המדע העוסק באדמת כדור הארץ” ענה הפרופסור. “לא, אדוני” ענה הספן. “אם כך, בזבזת לריק רבע מחייך” אמר לו הפרופסור.למחרת, בעת ביקור הערב של הספן בתאו שאל הפרופסור: “סבא, האם למדת אוקיינוגרפיה?” “מה זה אוקיינוגרפיה?” שאל הספן. “המדע העוסק בימים ובאוקיינוסים של כדור הארץ” ענה הפרופסור. “לא, אדוני” ענה הספן. “אם כך, בזבזת לריק מחצית מחייך” אמר לו הפרופסור.בערב השלישי שאל הפרופסור את הספן הזקן: “סבא, מטאורולוגיה למדת?” “מה זה מטאורולוגיה? מימי לא שמעתי שם זה” שאל הספן. “זה המדע העוסק ברוחות, בגשמים, במזג האוויר” ענה הפרופסור. “לא, אדוני” ענה הספן.אמר לו הפרופסור: “לא למדת את מדע האדמה עליה עומדות רגליך? לא למדת את מדע האוקיינוסים שעליהם פרנסתך? לא למדת את מזג האוויר הסובב אותך מדי יום ביומו? סבא, בזבזת לשווא שלושה רבעים מחייך.”הספן הזקן הלך משם מדוכא ואומלל. האיש המלומד הזה אומר שבזבזתי שלושה רבעים מחיי. אין ספק בכך. אכן שלושה רבעים מחיי בזבזתי לריק.למחרת נכנס בריצה הספן הזקן לתאו של הפרופסור וזעק: “פרופסור, האם למדת שחיולוגיה?” שחיולוגיה? למה אתה מתכוון?” שאל הפרופסור. “שחיה, אדוני, שחיה. אתה יודע לשחות?” שאל הספן בבהילות. “לא, איני יודע לשחות.” ענה הפרופסור.”אם כך, בזבזת את כל חייך.” אמר הספן. “הספינה עלתה על שרטון והיא שוקעת. אלה המסוגלים לשחות יוכלו להגיע לחוף הקרוב, אך אלה שאינם יודעים לשחות, יטבעו. אני מצטער מאד אדוני הפרופסור, אין ספק שאיבדת את חייך…”

רבים מאיתנו טובים בתאוריות. אבל לא פעם יש פער בין התאוריות שלנו והחיים שלנו. וכשאנחנו מנסים לעשות שינוי בחיים שלנו ולקרב אותם לתאוריות שלנו, אנחנו מגלים שזה לא פשוט.

פורסם ב1/1/21

הסיפור של היום הוא סיפור שמגיע מהמסורת הסופית.

איש אחד נכנס לכפר וניגש לפגוש את חכם הכפר, מורה סופי אחד. אמר האורח: “אני מנסה להחליט אם כדאי לי לעבור לגור כאן או לא. איזה מין כפר הוא זה. מה תוכל לספר לי על האנשים שגרים כאן?”אמר המורה הסופי: ” ספר לי איזה אנשים גרים במקום שממנו אתה מגיע”. אמר האורח: “במקום שממנו אני מגיע גרים שודדי דרכים, רמאים ושקרנים.”אמר לו הסופי החכם: “תשמע, זה בדיוק סוג האנשים שגרים כאן”. האורח עזב את הכפר ולא חזר עוד.חצי שעה מאוחר יותר הגיע לכפר אורח נוסף. גם הוא ניגש לבקר את המורה הסופי. הוא אמר לו: ” אני מנסה להחליט אם כדאי לי לעבור לגור כאן או לא. איזה מין כפר הוא זה. מה תוכל לספר לי על האנשים שגרים כאן?”אמר המורה הסופי: ” ספר לי איזה אנשים גרים במקום שממנו אתה מגיע”. אמר האורח: “במקום שממנו אני מגיע גרים אנשים נהדרים, טובי לב, מלאי חמלה ואהבה”.אמר לו הסופי החכם: “תשמע, זה בדיוק סוג האנשים שגרים כאן”

החכם יודע שהמציאות שלנו לא תלויה בכפר, היא תלויה בנו, בהרגלי החשיבה שלנו, אותם אנחנו לוקחים איתנו מכפר לכפר…

פורסם ב18/12/20

הסיפור שבחרתי לשלוח היום הוא סיפור זן ידוע שמסתובב ברשת בגרסאות רבות.

סמוראי אחד התייצב לפני מורה זן החכם שלו ושאל אותו: “האם יש באמת גן עדן וגיהנום? ואם הם קיימים, היכן השערים אליהם?”המורה נעץ בסמוראי מבט ממושך ואז שאל אותו: “למי אתה חושב את עצמך שאתה מעז לשאול שאלה כזאת?””אני סמוראי” – השיב הסמוראי. “אתה? סמוראי?” – ענה לו המורה בלעג. “אתה דומה יותר למקבץ נדבות”.בפנים סמוקות מכעס שלף הסמוראי את חרבו. נו, טוב! אמר המורה, אפילו חרב יש לך? בסדר, אבל אני בטוח שאתה לא יודע להשתמש בה ושלא תוכל לערוף את ראשי. רותח מרוב כעס הניף הלוחם את חרבו כדי לדקור את המורה.בדיוק ברגע שהניף את החרב, אמר לו המורה החכם: “הנה נפתחים שערי גיהנום”.הסמוראי עצר. הוא נמלא ברגשות הערכה ואהבה כלפי המורה שלו שהיה מוכן לסכן את חייו רק כדי ללמד אותו על גן עדן וגיהנום. הוא הוריד את החרב, עיניו נמלאו דמעות תודה ובהתרגשות הוא קד לפני המורה קידה עמוקה.”עכשיו נפתחים שערי גן עדן” – אמר החכם.

הסיפור הותיק הזה מציע שרגשות שליליים כמו כעס הם הגיהינום, ורגשות חיוביים כמו הכרת תודה והערכה הם גן עדן.אני לא בטוחה אם אני מסכימה להצעה הזו, אבל התעמקות במחקרים חדשים הוכיחה לי שלרגשות חיוביים אכן יש השפעה מיטיבה על חיינו.