הכלים שאלוהים העניק לכולנו

פורסם ב10/7/20

הסיפור של היום נקרא “הכלים שאלוהים העניק לכולנו”, הוא מסתובב ברשת ואינני יודעת מה מקורו. 

כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו “רק פעם אחת” איזה “כמעט טוב” אחד במקום כל ה”המספיקים בקושי” אבל לא יכולתי.ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית הייתי אז אולי בכיתה ה’ או ו’ החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו. הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ונתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.“גדי”, הוא אומר לי :“אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם.” והוא המשיך:”כשאלוהים ברא את העולם הזה, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות וצבעים וכל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לו את הכלים.לפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים”.איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! את ההרצאה הזו, אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזו ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי.ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: ” מה אתה עושה?” אני אומר לה, “סתם מקשקש”. היא אומרת “מה ציירת פה?” אני אומר לה, “סתם… סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח”.היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה. אחר-כך התברר שהאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו.תוך כמה ימים הצייר בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.מאותו יום אבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש –גם פה בארץ וגם בחוץ לארץ.היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.ואבא שלי מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר: “מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים והילד משתמש בכלים”…
הסיפור מוקדש באהבה לכל מי שנמצא בתהליך הגילוי של הכלים שאלוהים נתן לו… ובעיקר לילדים הפרטיים שלי… וכל הדור שלהם.

לדאוג לכלי

פורסם ב3/7/20

הסיפור של היום מסתובב ברשת ואינני יודעת מה מקורו

היה היה חוטב עצים חזק מאוד, שהתקבל לעבודה אצל סוחר עצים חשוב. השכר היה טוב וכך גם תנאי העבודה, לכן חוטב העצים היה נחוש לעבוד במלוא המרץ.ביום הראשון לעבודה, הבוס נתן לו גרזן והראה לו את האזור בו הוא אמור לעבוד. חוטב העצים עבד בנחישות והביא 18 גזעים. “כל הכבוד!” שיבח אותו הבוס, “המשך כך!”חוטב העצים התרגש מהמחמאות והגיע למחרת אל היער, נמרץ לא פחות, אלא שהפעם חטב רק 15 גזעים. ביום השלישי הוא ניסה אפילו יותר, אבל חטב רק 10.כך, יום אחרי יום הוא הביא פחות ופחות עצים… “אני כנראה מאבד את הכוחות שלי”, חשב לעצמו וניגש אל הבוס כדי להתנצל. “מתי בפעם האחרונה השחזת את הגרזן שלך?” שאל הבוס. “השחזתי את הגרזן?” התפלא חוטב העצים, “לא היה לי זמן להשחיז את הגרזן, כי הייתי עסוק מאוד בניסיון לחטוב עצים…”
רובנו כמו חוטב העצים שבסיפור עסוקים ב”מרוץ החיים” ולא מודעים לנזק שהמרוץ הזה גורם לנו. המחקר המדעי מוכיח שהסטרס הכרוני בו כולנו חיים גורם לנו נזקים רבים וקשים שהתוצאה שלהם היא ירידה בתפקוד (בדיוק כמו בסיפור)…

מיהו הנורמלי?

התפרסם ב26/6/20

הסיפור של היום שהוא סיפור-בדיחה מסתובב ברשת ואינני יודעת מה מקורו .

במהלך ביקור במוסד פסיכיאטרי, אחד מהמבקרים שאל את המנהל: “על פי אילו קריטריונים אתם קובעים מי צריך להתאשפז פה?””ובכן”, אמר המנהל “אנחנו ממלאים אמבטיה במים ומציעים לחולה כפית, כוס ודלי ומבקשים ממנו לרוקן אותה. על פי האופן בו הוא מחליט לבצע את משימתו, אנחנו מחליטים אם לאשפזו או לא””אני מבין”, הגיב האורח “בן אדם נורמאלי היה משתמש בדלי, שהוא יותר גדול מהכוס והכפית”!”לא”, ענה המנהל. “בן אדם נורמלי היה מוציא את הפקק”…
בחרתי בסיפור הזה כי הוא מעלה חיוך, וכולנו זקוקים לחיוך בתקופה לא פשוטה זו, וגם כי הוא מזכיר לנו שלפעמים הפתרונות לבעיות שלנו יותר פשוטים ממה שאנחנו חושבים…

הצייד

פורסם ב19/6/20

את הסיפור של היום קיבלתי מידידתי הדר גולן שהיא מטפלת ברפואה סינית .

איש אחד רצה לצוד איילה ולא הצליח. הלך להתייעץ עם החכם. אמר לו החכם, “אם תרדוף אחרי האיילה… לא תצליח לצוד אותה. שים לה דבש ביער, היא כבר תבוא”.שם האיש דבש ביער והמתין, צופה באיילה מרחוק.למחרת שוב שם דבש ביער והתקרב יותר. וביום שאחרי, שם דבש והתקרב עוד יותר..ביום האחרון, הגיש לה דבש מכף ידו והיא באה ללקק…ואז… כבר לא רצה לצוד אותה יותר.
משל ההתקרבות לאיילה, מציע לנו לעשות שלום. עם עצמנו. עם אחרים. עם העולם.הדר גולן ממנה קיבלתי את הסיפור אמרה לי שבשבילה זה סיפור על לעשות שלום עם הגוף שלנו, להכיר אותו כל פעם קצת, להתחבר אל הצרכים שלו באופן שוטף

אל תקווה, תעשה

פורסם ב12/6/20

שלום חברים יקרים, בכל יום שישי אני שולחת סיפור לשבת לכל קהילת הקשר שלי. הסיפור היום הוא סיפור שמצאתי ברחבי הפייסבוק.

זה היה היום הראשון שלי בעבודה והצמידו אותי למנהל ותיק ומוערך במפעל כדי ללמוד את תפקידי ממנו. הוא קיבל אותי בחיוך מאיר פנים, מלא בהתלהבות ״כיף לפגוש אותך!״ הוא אמר, ״חיכיתי מאוד לפגישתנו, הולך להיות לנו יום מרתק!״.האמת?… הייתי קצת מופתע, מה משמח כל כך? נראה לי די משעמם לחנוך עובד חדש יום שלם, אבל שמחתי שהפגישה בנינו הייתה נעימה, בכל זאת, אנחנו עומדים לעבוד יחד. במהלך השעות הראשונות הסתובבנו במפעל ותדהמתי רק גברה, המנהל הוותיק הסביר לי בהתלהבות ובמסירות כל תהליך, מתעכב בחיוך על כל פרט ומוודא שנח לי ואני מבין. בנוסף, כל אדם שפגשנו זכה ממנו ליחס דומה: חיוך, אכפתיות, תשומת לב.מעולם לא פגשתי אדם כה חיובי, שמתי לב שאפילו קשה לי לידו, זה נראה לי לא טבעי.בארוחת הצהריים כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו כמה זמן הוא עובד במפעל הזה, ״17 שנים, הוא ענה בחיוך, בית שני לי״. 17 שנים?! חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים הוא מלא התלהבות ועניין כאילו זה יומו הראשון שם???.לאחר הארוחה יצאנו לסבב ביקורים מחוץ למפעל, במשרדים ואצל לקוחות נבחרים. בעודנו בדרך אשתו התקשרה, הם שוחחו לרגע ולאחר שסיימו שאל אותי אם זה בסדר שהוא יפגוש אותה ואת ילדיו לרגע בדרך מכיוון שהוא מתגעגע. זהו, חשבתי לעצמי, זה הסיפור. הוא בטח מאלו שמכורים לעבודה ובקושי רואה את המשפחה.לאחר כמה דקות הגענו לתחנת דלק, הוא התנצל בחיוך ואמר שזה ייקח שתי דקות. ישבתי שם וראיתי את אשתו ושלושת ילדיו יוצאים מרכב אחר, הפגישה בניהם הייתה ממש מרגשת, שיערתי שהוא לא ראה אותם כבר ימים רבים. הוא לקח כל ילד וחיבק חזק, מנשק ומחייך ולבסוף נצמדו הוא ואשתו דקה ארוכה בחיבוק אוהב ומתגעגע.כשניכנס שוב לרכב, לא התאפקתי שוב ושאלתי אותו כמה זמן עבר מאז פגישתם האחרונה.
״כמה זמן״, הוא התפלא, ״מהבוקר כמובן״. עכשיו כבר נדהמתי ממש והערכתי אליו עלתה פלאים, גם בעבודה וגם בבית הוא מצליח לשמור על רמה כזאת של שימחה ואופטימיות?!, זה ממש מדהים!״אני מקווה שגם אני אצליח לפתח גישה חיובית שכזאת בעבודה ובזוגיות שלי״, אמרתי לו, ״ממש מקווה!״. הוא הביט בי בחטף, אותת ועצר את הרכב בצד. בפעם הראשונה באותו יום הוא הסתכל בעיני במבט ממוקד, רציני וללא חיוך ואמר לי משפט שצרב את נשמתי:״לקוות זה קל, זו הסחורה הכי זולה בשוק. רוצה שזה יקרה? תפסיק לקוות ותתחיל לעשות״
מה צריך לעשות כדי לפתח גישה חיובית כמו של המנהל בסיפור? איך משנים את צורת המחשבה? מי שעוקב אחרי לאורך זמן יודע שהתשובה שלי היא: ע”י אימון.

מכרה הזהב

פורסם ב5/6/20

זהו סיפורו של אדם שבזמן הבהלה לזהב בארצות הברית, יצא מערבה לחפור זהב ולהתעשר. הוא רכש זיכיון על חלקת אדמה והחל לחפור בה. אחרי שבועות של עבודה מפרכת הוא הצליח לגלות את העפרות הנוצצות. מאחר והיה זקוק למכונות שיסייעו לו להעלות את העפרות על פני הקרקע, הוא הפסיק את העבודה וכיסה את פני המכרה על מנת שלא יגלו את האוצר שחשף.הוא שב לביתו שבמרילנד, סיפר לבני משפחתו ומספר שכנים על מה שמצא ויחד הם גייסו כסף לרכישת המכונות הנדרשות. הם חזרו אל האתר על מנת להמשיך לעבוד במכרה.הקרונית הראשונה שנכרתה נשלחה להתכה של הזהב ומהתוצאות התברר שהיה זה מן המכרות העשירים ביותר בקולוראדו. הכורה חשב שאם ימלא עוד קרונות זהב כאלו, הוא יכסה מהר מאוד את החובות ואז יגיע הכסף הגדול. הוא המשיך לקדוח באדמה על מנת
להמשיך ולכרות את הזהב, אך לתדהמתו עורק הזהב נעלם.הוא המשיך לקדוח מספר פעמים נוספות, אך לא הצליח למצוא את עורק הזהב. הוא ויתר, מכר את המכרה והמכונות לסוחר גרוטאות תמורת כמה דולרים וחזר הביתה ברכבת.סוחר הגרוטאות החליט להזמין מהנדס מכרות, על מנת לבדוק את טיבו של המכרה. המהנדס אמר שהמכרה הוא מכרה קטוע ועל פי חישוביו אם היו ממשיכים לחפור עוד מטר אחד הם היו מוצאים את המשכו של עורק הזהב, וזה בדיוק מה שקרה:סוחר הגרוטאות גרף מיליוני דולרים מן המכרה, משום שהזמין מומחה וקיבל חוות דעת בטרם נכנע.
לספור הזה יש שני מסרים, הראשון אם משהו חשוב לך אל תוותר! השני: אל תנסה לעשות הכל לבד. התיעץ במומחים!

הסיפור לקוח מהספר הותיק “חשוב והתעשר” של נפוליאון היל

חלקת אדמה

פורסם ב28/5/20

היה היו שני אחים שאהבו איש את רעהו וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח האחד היה נשוי ומטופל בילדים ואילו האח השני רווק. כך חיו ועיבדו איש את חלקת שדהו משך השנה. והנה הגיעה שעת הקציר והם קוצרים את השיבולים במשך היום ובלילה ישנים בשדה מעמל היום כמנהג הימים ההם.ובלילה באות המחשבות לאח הרווק. – אחי נשוי ויש לו ילדים, הוצאותיו מרובות משלי. ודאי הוא צריך אלומות שיבולים יותר ממני, אקום ואעביר אליו בשקט בלי שירגיש אלומות שיבולים וכך יוכל להתפרנס בכבוד. קם בלילה האח הרווק והעביר עשר אלומות שיבולים אל ערמת האלומות של אחיו וחזר לישון.עוד באותו לילה נדדה שנתו של האח הנשוי – אחי עדיין רווק, לא זכה כמוני להקים משפחה. ודאי צורך לו בכסף רב, מי יודע אם יספיקו לו האלומות לדאוג לצרכי חתונה ובית. מי אם לא אני אחיו, היכול לעזור לו. קם האח הנשוי והעביר בשקט בשקט עשר אלומות שיבולים לערמת האלומות של אחיו הרווק.למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים. כך נהגו האחים למחרת ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו – ומספרים כי במקום בו נפגשו שני האחים קם בית המקדש.
חומר למחשבה: היית רוצה לחיות בעולם בו כולם נוהגים כמו שני האחים האלה? נוכל ליצור עולם כזה אם נתחיל לנהוג ככה. אם אשאל את עצמי, מה אני יכולה לעשות למען האנשים שסביבי? בני משפחתי? החברים שלי? העיר שלי? הארץ שלי? העולם שלי?

משמעות

פורסם ב22/5/20

לפני שנים רבות עלה חכם אחד בדרך לירושלים.לפניו, במעלה הדרך, ראה שני אנשים דוחפים מריצות מלאות אבנים.החיש החכם פעמיו, השיג אותם, ושאל את האחד: ‘ידידי, מה אתה עושה?’ נאנח האיש אנחה כבדה וענה לו: ‘רבי, אתה רואה, אני דוחף מריצה מלאה אבנים במעלה הדרך’הודה לו החכם והמשיך בדרכו. השיג גם את השני, ושאל אותו: ‘ואתה, ידידי, מה אתה עושה?’ חייך האיש חיוך גדול ואמר לו: ‘רבי, אתה רואה – אני בונה את בית המקדש”.
בשבילי הסיפור הזה הוא על משמעות. המשמעות שאנחנו נותנים לכל דבר. לעשייה שלנו, לאנשים בחיינו, למציאות החיצונית.על אותה מציאות חיצונית אפשר לספר המון סיפורים שונים. איזה סיפור אנחנו בוחרים? האם הסיפור הזה תורם לנו? מעצים אותנו? מקדם אותנו? חומר למחשבה…


את הסיפור שמעתי מפרופסור יורם יובל 

להיות שמח

פורסם ב15/5/20

מיסטיקן סוּפי היה שמח כל חייו, איש לא ראה אותו לא שמח – תמיד צחק. כל הווייתו הייתה בושם של חגיגה.

בזקנתו, כשעמד למות, ממש על ערש דווי, עדיין צחק בעליזות. שאל אותו אחד מחניכיו: אתה מפליא אותנו. כעת אתה עומד למות, גם עכשיו אתה צוחק? מה מצחיק בזה? אנחנו עצובים כל כך. האמת, רצינו לשאול אותך הרבה פעמים בחייך, למה לעולם אינך עצוב? אך כעת, לפחות בפגישה עם המוות האדם צריך להיות עצוב ואילו אתה עדיין צוחק! איך אתה עושה זאת?

האיש הזקן אמר: כשהייתי בן שבע עשרה וכבר מאד אומלל, המאסטר שלי היה בן שבעים. הוא היה ישוב מתחת לעץ, צוחק ללא כל סיבה. לא היה שם איש, שום דבר לא קרה, איש לא סיפר בדיחה ואילו הוא ישב וצחק. פשוט צחק מחזיק את ביטנו וצוחק.

שאלתי אותו: מה העניין אתך? האם אתה משוגע או משהו, מה אתה צוחק כל הזמן?

והוא ענה לי: יום אחד גם אני הייתי עצוב כמוך. אז נחתה עלי ההבנה, שזאת הבחירה שלי, אלה החיים שלי.

מאז אותו היום בכל בוקר כשאני מתעורר, הדבר הראשון שאני מחליט ואומר לעצמי לפני שאני קם הוא: “עבדולא” (זה הוא שמו) מה אתה רוצה, צער? אושר? כעס? מה תבחר היום? ותמיד אני בוחר באושר,

פשוט בוחר!

השרברב

פורסם ב 7/5/20
אחד השרברבים בעיר הוזמן לתיקון נזילת מים בדירה. הוא החל להרים מרצפת אחר מרצפת וככל שהעמיק יותר בניסיון למצוא את התקלה, הלך והבין כי הצנרת רקובה מהיסוד. עבודה רבה ממתינה לו ובעל הדירה יאלץ לשלם ממון רב.כשעה לאחר שהייה בדירה, הביו השרברב כי בדירה מתגוררים אלמנה וששה יתומים קטנים. הדלות והעוני זעקו מכל מקום. צער רב נצטער בעל המקצוע ולא ידע כיצד להציג לבעלת הדירה את בעיית האינסטלציה – ובעיקר את מחיר התיקון מרקיע השחקים.לאחר מחשבה, גמלה בליבו ההחלטה, כי את עלות כל החומרים והעבודה ישא בעצמו ובזאת יקיים מצוות צדקה למהדרין ובפרט שמדובר באלמנה ויתומים.שבוע ימים שקד השרברב על מלאכתו, הרים את כל מרצפות המטבח וחדר האמבטיה, הניח צנרת חדשה ולבסוף סיים את עבודתו על הצד הטוב והמקצועי ביותר.כשהוא ארז את כלי עבודתו, נגשה אליו האלמנה בחשש, חיל ורעדה, וביקשה לדעת כמה מגיע לו על העבודה. “את לא צריכה לשלם כלום”, ענה לה כלאחר-יד. “הבניין שייך לפרויקט שיקום שכונות, וכבר הגשתי טופסי בקשה לעירייה. בעוד שבוע אקבל מהם את הכסף”, אמר בהחלטיות, מבלי להניד עפעף.האלמנה הנבוכה הנהנה בראשה. היה לה נוח להאמין לסיפור והיא הודתה לו מקרב-לב.שנים רבות חלפו. השרברב התמקצע והפך לקבלן גדול לבניה ואינסטלציה. לפני מספר חודשים רכש מגרש ברמת-גן והתכונן להקים עליו בניין דירות. הוא סבב בכמה מקומות, לשם קבלת הצעת מחיר לחומרי הבניה, ולבסוף לקח לעצמו פסק זמן בכדי לעיין בהצעות-המחיר בכובד-ראש, לפני שיקבל החלטה.יום אחד, בעודו עומד במרכז המגרש עם אחד המהנדסים, נכנסו לאתר הבניה שתי משאיות טריילר עמוסות בחומרי בניה, וללא אומר ודברים החלו הנהגים ועוזריהם פורקים את תכולתן. שרברבנו בעל החסד אץ-רץ לעבר הנהג והחל למחות ולהודיע כי הוא לא הזמין מאומה. הנהג עיין בטופסי הקבלות והודיע נחרצות כי ההזמנה בוצעה וכי הוא נשלח לפרוק כאן סחורה. לאחר דין ודברים הודיע הנהג כי את שליחותו הוא יבצע, הסחורה תורד מהמשאית לתוך המגרש – ואם יש טענות שיפנה למשרד המכירות.מתנשם ומתנשף הגיע מכובדנו למשרד. הוא טען בלהט כי קיבל סחורה שלא הזמין ואף לא שילם. הפקידה עיינה במחשב, ולאחר בדיקה מעמיקה בישרה לו כי לא רק שבוצעה הזמנה, אלא מופיע במחשב שהתשלום בוצע במזומן. “אם יש לך הערות תפנה לבעל הבית שיושב בקומה למעלה”, סיימה את דבריה.בקומה העליונה, במשרד מעורר רושם, ישב בעל הבית. השרברב-קבלן שוב שטח את טענותיו, ביקש בדיקה והבהרות מדויקות לכל מה שקרה בשעתיים האחרונות. הבוס עיין שוב במחשב ופסק לו כי ההזמנה בוצעה והתשלום התקבל. לפתע הביט בעל הבית היישר לתוך עיניו והוסיף: “מופיע לי פה שאת התשלום ביצעה עיריית בני-ברק במזומן”.מיודעינו לא ידע נפשו מתדהמה. “העירייה שילמה על ההזמנה שלי?””שב, שב, ידידי”, ביקש בעל הבית בחביבות. “אני כבר מחפש אותך עשרים שנה. אתה זוכר את אמי? את התיקון שביצעת ללא תשלום בדירתנו ושיקרת לה כי את עלות התיקון שילמה העירייה? הייתי אז ילד צעיר, אבל ידעתי שאתה משקר ולמעשה אתה גומל חסד עם אימי האלמנה. באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שיום אחד אני אגדל ואעשה הכול בכדי להחזיר לך כגמולך הטוב. מן השמים זימנו אותך לכאן, לקבל הצעת מחיר, ולי הייתה ההזדמנות ‘לסגור מעגל'”…
אני בטוחה שאקבל היום כמה מיילים שיגידו לי שאין שרברבים כאלה, ושמי שמאמין שעשיית טוב משתלמת הוא תמים או טיפש… (אני מקבלת מיילים כאלה כל פעם שאני מפרסמת סיפור עם מסר כזה).אבל אני מאמינה שהמציאות שלנו היא במידה רבה שיקוף של האמונות שלנו, ובוחרת להאמין באנשים ולהאמין בעשיית הטוב. לי זה עושה שמח בלב, ולא אכפת לי אם אני תמימה או טפשה בעיני מישהו. מה דעתכם?

את הסיפור של היום מצאתי באתר הברכות הישראלי